צריך ס-ב-ל-נ-ו-ת

הטחינה הבלתי פוסקת בתקשורת גמרה את מאגר המרואיינים. יש מתנדבים? איש אינו יודע מה באמת קורה בעזה, מה באמת מתרחש בקהיר או מה מתכנן הדרג המדיני. אבל יש פרשנים. חלקם מוסיף לטרף את מוחנו בתודעה הכוזבת שהונחלה לנו מאז אסון אוסלו ושיגיון ההינתקות, לאמור: "אין פתרון צבאי", "אין מה לעשות" ואפילו "צריך לדבר עם אבו מאזן" (לא ירפו, זורעי האשליות). חכמולוג ידוע אמר אמש שצריך "ללמוד לחיות" עם הטילים. ח"כ היסטרי זעק ב-CNN ל"בוס מהבית הלבן" להתערב ולהציל את המצב. עוד ביום הראשון למבצע החלה התקשורת מדבררת עצמה לדעת "מתי יוצאים מעזה?" בטרם התחלנו לפרק את חמאס, בסך-הכל יום חמישי למבצע, וכבר מחלקת הסיפוקים המיידיים (שלום עכשיו ואספרסו אחר-כך) דורשת הישגים מיידיים ומחזיקה שעון-עצר ביד. ס-ב-ל-נ-ו-ת. זה גם מה שמשדר העורף הישראלי להנהגתו, בניגוד לפרשניו. "אין לגיטימציה לכניסה קרקעית" מזהירים הפרשנים. ולטילים על אוכלוסיה אזרחית יש לגיטימציה? חזרנו לימי הגלות, יהודים, נוריד ראש ונחיה עם המצב... האם צריך לגיטימציה כדי להגן על חיינו?! חצי מדינה היא בת-ערובה בידי פושעים צמאי-דם, ובמקום לעודד את צה"ל לממש את ייעודו - הגנה על אזרחינו - מכרסמים בצדקת דרכנו עם תולעת הספק. עילת הקיום של חמאס אינה טובת אזרחיו, אלא הרג יהודים. קיראו באמנת חמאס ותבינו שהדיבור היחיד איתם צריך להתנהל באש ובתמרות עשן. ברנרד לואיס אמר פעם שבמזרח התיכון מנצח מי ששם את רגלו על צוואר אויבו, ורק אז בנדיבות מנצחים מעניק לו את חייו. זמן רב מדי שתקנו כאשר טילים לערים ישראליות הפכו דבר שבשיגרה. שורש התבוסה התודעתית הזאת נעוץ בשיכחת הדרך וצדקתה. נחזור על הראשונות: חזרנו הביתה לציון, אל מולדתנו העתיקה והיחידה. עברו הימים שבהם יהודים נרצחו ללא תגובה. תנו לצה"ל לנצח!