אין זה מחזה שכיח, לראות את שופטי בית המשפט העליון משדרים ייאוש וחוסר אונים. מטבע הדברים, הערכאה השיפוטית הגבוהה ביותר משדרת תקיפות והחלטיות, ומותר לה לצפות שדבריה יפלו על אוזניים קשובות ויביאו לתוצאות הרצויות. לכן, כאשר שופט כה ותיק כמו
אליקים רובינשטיין תוהה האם מוגזם מצידו לצפות להימנעות ממחדלי חקירה, המצב כנראה באמת קשה מאוד.
בית המשפט העליון עומד שוב ושוב על מחדלים ממחדלים שונים. זה יכול להתחיל באי-אזהרה נאותה של חשודים ולהיגמר בהימנעות מפעולות חקירה בסיסיות ומתבקשות מאליהן. זה קורה בתיקים של תאונות דרכים, בעבירות מין ובתיקי רצח. זה קורה ביחידות חקירה מקומיות וביחידות חקירה ארציות. בקיצור: זה קורה כל הזמן.
קחו לדוגמה את התיק בו אמרו רובינשטיין ו
דפנה ברק-ארז את שאמרו על המחדלים. מדובר באחת החקירות המזעזעות ביותר שניתן להעלות על הדעת: עבירות מין של אב בילדתו בת ה-13, המותירות אותה מצולקת בגופה ובנפשה. הרי כל מי שרואה שני פרקים של "חוק וסדר" או של "CSI" יגיד לכם, שבדיקת דנ"א היא החשובה ביותר. מה עשו החוקרים בתיק הזה? נטלו את הבדיקות בצורה כל-כך פגומה, עד שאי-אפשר היה להשתמש בהן. עכשיו תארו לעצמכם שלא היו ראיות נוספות, והחלאה הזה היה יוצא לחופשי בגלל הרשלנות הפושעת הזו של החוקרים. ומי יודע כמה פושעים באמת יצאו לחופשי בגלל פאשלות כאלו.
הדבר המטריד ביותר הוא, שהמחדלים הללו לא נפסקים. רובינשטיין מצטט פסק דין עוד משנת 2007 בו עמד בית המשפט העליון על מחדלי חקירה, והנה - כעבור חמש שנים צריך לכתוב זאת שוב. ואם בתיקים כל-כך רגישים יש פאשלה כל-כך גדולה בבדיקה כל-כך מובנת מאליה - מה קורה בתיקים שגרתיים? מה קורה כאשר צריך להפעיל קצת יותר דמיון ולעשות קצת יותר מאמץ?
המודל של וינשטיין כדאי לשים לב לעוד נקודה. המשטרה באה לבתי המשפט עשרות פעמים ביום ומבקשת הארכות מעצר כדי לבצע פעולות חקירה שונות. והנה מתברר, ממש מדי יום, כי התיקים אינם סגורים עד הסוף ופעולות החקירה לא בוצעו כראוי (אם בכלל). מה זה אומר על מידת הרצינות והכנות של המשטרה בבקשותיה להארכות מעצר? מה זה אומר על העילות בגינן חשודים מוחזקים, לפעמים בתנאים תת-אנושיים, בלא שהורשעו?
אחרי החקירה מגיע כידוע שלב הבחינה לצורך הגשת כתב אישום. זהו המקום בו אמורים היו המחדלים להתגלות או לקבל את המשקל הראוי. אבל עובדה שזה לא קורה, ודאי לא בהיקף מספק. אין פלא שזהו המצב, כאשר 80% מכתבי האישום בישראל מוגשים בידי המשטרה עצמה - מצב מטורף של היעדר הפרדת רשויות והיעדר בחינה ופיקוח עצמאיים. ומה אנחנו צריכים לחשוב על הפרקליטות, המגישה אף היא כתבי אישום בתיקים חמורים ומחוררים?
כמו רובינשטיין, גם אנחנו נשארים עם סימני שאלה מטרידים. והם מטרידים עוד יותר לנוכח הסחבת הבלתי-מסתיימת בהקמת גוף הביקורת על רשויות התביעה. נזכיר שוב ושוב: במודל של
יהודה וינשטיין, גוף הכפוף ליועץ המשפטי לממשלה יבקר את הפרקליטות הכפופה גם היא ליועץ המשפטי. במודל של וינשטיין, התביעה המשטרתית תוכנס תחת כנפי הביקורת לכל המוקדם שנה לאחר תחילתה. במודל של וינשטיין, בשלב הראשון לא יטפל גוף הביקורת בתלונות מהציבור. המסקנה היא, שבמודל של וינשטיין מחדלי החקירה ימשיכו להגיע עד לבית המשפט העליון, איש לא יבדוק אותם ולמותר לציין שאיש לא ישלם את המחיר עליהם. ואז ידברו איתנו גבוהה-גבוהה על שלטון החוק.
