לא רק, אבל גם המבצע האחרון למיגור הטרור מכיוון עזה מוכיח שאין מנהיגות בישראל. זה כואב, זה מפריע, זה מזיק. אבל עם עובדות קשות אי-אפשר להתווכח.
מהו מנהיג? - מנהיג הוא אדם מיוחד שלא מתמודד עם סיטואציות קשות, בזמנים מיוחדים, בכלים שיגרתיים.
מבצע "עמוד עשן" הוא עוד דוגמה לבלבולי ביצים של נבחרי ציבור שצריכים לשבת בחדרים אטומים במקום בנקודות הכרעה לאומיות. כתבתי על כך רבות. הבאתי אפשרויות שונות למנהיגות אמיתית שכל-כך חסרה בישראל, אבל כמו כל דבר רציני, אין הנתונים הללו מונעים מרוב האוכלוסיה להמשיך ולבלוס את האוכל והשתייה בבתי הקפה ובמסעדות, למלא את בתי העינוגים השונים, ולסנוור עצמם בהנאות הרגע בהפקרה מוחלטת של עתידם, ילדיהם, נכדיהם ומדינתם.
הנבחרים לאי-מנהיגות מה עשו
בנימין נתניהו וחבר נבחרי הציבור השוטפים את משרדי הממשלה בקריה הענקית (הכפולה) בתל אביב ובירושלים? שום דבר מעבר להבטחות חסרות-שחר, ובזבוז זמן יקר ומיותר.
לא אחזור על טיעוניי שמנהיגות אמיתית הייתה כבר מזמן מביאה שלום, אם במו"מ ואם בהכרעה צבאית נכונה. תהיה זו פגיעה באינטליגנציה לחזור על הדברים. נתניהו וחבריו בממשלה לא יבינו שאינם מתקרבים לדרגת מנהיגים, והציבור החלוק בדעותיו הימניות והשמאלניות ימשיך לכתוש איש את רעהו בלי הבחנה שבדרך נכתשת מדינת ישראל.
קחו דוגמה אישית למנהיגות שכה חסרה לנו מנבחרי הציבור - במסגרת עוולה נוראית של עיריית נתניה לנשל מאדמותיהם 1,000 בעלי מגרשים לבנייה עם כל האישורים החוקיים והאחרים, החלטתי לתפוס יוזמה, לקחת אחריות לשינוי המצב, ולצאת למלחמה צודקת עם מטרה ברורה: "לנצח". הסיפור הארוך והלא יאומן מסופר באריכות, אך אביא את התובנות הנגזרות:
- כשאתה יוצא למלחמה נגד מי שפוגע בך, לעולם אל תבחן את עוצמת כוחו וחס וחלילה תחליט להתאים מהלכיך ושאיפותיך לנצח במחשבות על אופציה של כישלון.
- אם חדור אמונה אתה בצדקת יציאתך לקרב גורלי בעיניך, אל תביט ימינה או שמאלה – ותמיד תמשיך קדימה עד הניצחון.
- כאשר יבואו גורמים כאלה ואחרים לנסות ולתווך בינך והצד שאתה נלחם נגדו, הסבר גם להם כי לא נותרו בידיך כל ברירות אחרות מאשר ניצחון מוחץ בהתאם לגודל העוול שנגרם לך.
מי שעשה מהלכים כאלה בחייו יכול ורשאי להטיח ביקורת נוקבת באלה שמהלכים עלינו "דאווין" כאילו הם מנהיגינו, ודרך פעולתם שקולה ו/או נכונה ו/או בנתונים הקיימים והאפשריים.
יש בידי הצעות קונקרטיות מנהיגותיות גם לצורך הכרעה בעזה. אבל למה להתאמץ שוב?! ובכלל, מי אני? נבחרתי לדבר? למה שמישהו יקח תובנותיי ברצינות עד העלאת הדברים למבחן המעשה?
רק כדי להסיר ספק באשר לכיוון מחשבותיי שאינן נציות מבחינה פוליטית אלא במטרה אמיתית לנסות ולשכנע שינוי דרך, בבקשה המוטו: בעזה - או מלחמה או מו"מ לשלום. גם בתובנה זו אינני מצטרף לאלה שחושבים כי הם מבינים אותה. כאשר אני טוען למלחמה – אינני טוען שחייבים להרוג את כל הפלשתינים לצורך כך, ואם במו"מ עסקינן, אז לא בהכרח שמאלנות חסרת-מעצורים והחזרת תל אביב לפלשתינים בראש מעייניי. הסוד הטמון בהכרעה בדרך א' או ב' טמונה ב...מנהיגות. את זה חסר לנו בישראל. נקודה. דרך אגב, המילה נקודה מבחינתי ממחישה הכי חזק את גודל המשבר והשבר העוברים עלינו.
