הזמן של טרם הפסקת האש מזמין בדרך כלל צרות. מטבע הדברים מבקש אז כל אחד מהצדדים הנצים להפגין הישגים שיוכיחו כי ידו היא זו שעל העליונה בשטח. זה, בדיוק, מה שקרה עם פיגוע האוטובוס ביום האתמול בתל אביב, כאשר מה שלא עלה בידי החמאס מעזה בירי הטילים שלו - עלה בידי שליחיו בגדה באמצעות הפיצוץ, ובלבד כדי להוכיח בכך את זרועו הארוכה.
זהו גם סצנריו האימים הצפוי למן הרגע שבו יוחלט להפסיק את האש. גם אם יופסק אומנם ירי הטילים על ישובי הדרום והמרכז, עדיין תהיה לחמאס האופציה להפעיל נשק נוסף, יעיל לא פחות. הנשק הזה יהיה, מן הסתם, פיגועי-התאבדות. סביר להניח שהחמאס יתכוון להשתמש בו אם, באמת, יממש צה"ל את כניסתו הקרקעית לעזה. מתאבדים מקומיים ייצמדו אז לחיילים הישראלים, ובאמצעות שרשרת של חגורות-נפץ יגבו מהם את המחיר שלא הצליחו לגבות בירי הטילים. סביר גם להניח שהחמאס לא יבחל בהטמנת מלכודות אחרות לחיילים שיפלשו לשטחו, ומן הסתם יכינו להם עוד אי-אלו הפתעות אכזריות אחרות.
מצבא למשטרה ההסכם להפסקת הירי אמור, אומנם, לחייב את החמאס לעמוד בהפסקת ירי הטילים, אבל הוא אינו מונע ממנו את התחליפים שמנינו לעיל. פיגועי-התאבדות, הטמנת חומרי-נפץ, דריסת אזרחים עוברים ושבים בכבישים, היצמדות לכלי-רכב ישראלים כדי לפגוע בהם, הצתת שדות ויערות - אינם אלא חלק זעיר של ניסיונות הטרור לחבל באורח החיים התקין של אזרחי ישראל, וכבר היינו לא פעם בסרט הזה.
כשוך האש בדרום תצטרך משטרת-ישראל לתפוס את מקומו של צה"ל כדי לערוב לביטחונו של העורף. על המשימה הכבדה לאבטחת החיים התקינים יופקד אז המשרד לביטחון-פנים. מן הסתם הוא יעשה זאת במשמרות של קבע ברחובות ובמארבים מסכלים; והגם שלא רצוי לפתוח פה לשטן - רצוי להיערך מבעוד מועד לתרחיש האימים.
