דיוק ואיכות

הקונסול הרומאי פביוס מקסימוס וֶרוּקוֹסוּס (203-280 לפני הספירה) נודע כ"קוּנְקטאטור" - "המתמהמה" - כיוון שלא תקף ישירות את הצבא הקרתגני במלחמה הפוּנית השנייה. חניבעל, מפקד צבא קרתגו, חצה את האלפים ובגיסותיו פילי מלחמה, אך נמנע מלתקוף את העיר רומא גופא בגלל מיעוט כוחו. פביוס מקסימוס נבחר לקונסול (מפקד הצבא הרומאי), אך נמנע מלתקוף את חניבעל ישירות, אלא התישו בהדרגה. בסיכומו של דבר הכעיס "המתמהמה" את הרומאים, שלא הבינו, כי באסטרטגיה שלו הצליח לנתק את חניבעל ממקורות אספקתו. שנים אחר כהונתו ואחר קרב קאנֶה הובס חניבעל, וקרתגו הוכרעה. זה היה לכאורה רגע של היסטוריה עתיקה, שיש לו משמעות גדולה לגבי הלוחמה בטרור בכלל ולגבי "עמוד ענן" בפרט. כלומר, האם אסטרטגיה פביאנית תכריע את חמא"ס? המסורת המוסלמית, שהיא נר לרגליו מנהיגי חמא"ס, מדברת על אורך-רוח. ההנחה הסמויה של המוסלמים הנה, כי תרבותנו המערבית דורשת הישגים עכשיו; וָלא יאחזנו הייאוש. לכאורה, הזמן לטובתם, וחמא"ס יכול להיעלם בשטח, ולחכות עד יעבור זעם - כפי שעולל לנו חיזבאללה במלחמת לבנון השנייה - ברוחו של מוחמד, שלא הזדרז, אלא צבר כוח עד שהיכה את אויביו. ממש כנהוג אצל חובבי שחייה בים - לצלול עד שיעבור הגל, ולהמשיך. לכן, שלב ההכנה באש מִנגד ואפילו חיסול מנהיגי חמא"ס צריכים להיות אך שלב ראשון, שאחריו יבוא שלב טיפול השורש בשטח עצמו. וכפי שהזהרתי, ההתמהמהות בהוצאת הכוחות למבצע הקרקעי מסבכת את הכניסה הקרקעית, או אפילו מסכלת אותה. כנראה, לפביאניזם יש מטרה - להגיע על הרגליים אל שריקת השופט להפסקה; ואז יחל הוויכוח (כמו בכל מלחמה, שלא הוכרעה) מי ניצח ובכמה נקודות. לשם כך משתדל חמא"ס להעביר את המסר לאנשיו, כי לא הוכרע למרות המכות הקשות, ונותרה לו היכולת להכאיב ליהודים. מסיבת העיתונאים של חאלד משעל (בקהיר, אתמול) נועדה לקהל ערבי ולקהל הפלשתיני ולא אלינו (למרות שבטיפשותה העבירה התקשורת הישראלית אותה כמעט בשלמותה, ושירתה בכך את משעל - שכנראה, ידע שכך יקרה). בכל מהלכה טרח משעל להסביר, כי חמא"ס נותר בשלו, ורמז על הישגי הארגון ב"עמוד ענן". בהבינו היטב את הזירה ואת המלחמה, דואג משעל לטפל בדעת-הקהל שלו, ולהכשירה לקראת השלב הבא.

לו נערכו הבחירות בספטמבר 1973, כנראה, גולדה מאיר וממשלת המחדל שלה היו זוכים בכל הקופה. בבחירות, שנדחו לחודש דצמבר, בכל אופן ניצח המערך, שיצא למערכת הבחירות עם סיפורי בדיה על השקט הנפלא, ששורר במעוזי התעלה ועל השגיה המופלאים של הממשלה, שהובילה אותנו לאסון ולתבוסה. דמוקרטיה הנה שלטון העם. כלומר, השלטון הנבחר שואל את פי העם כל הזמן וללא הרף, וקול המון כקול שדי (ווֹקס פופוּלי, ווֹקס דֵאִי). לכן, בארצות-הברית במהלך מלחמות העולם היו בחירות במועדן. כידוע לכל דמגוג, אנחנו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. לכן, דחו חכמי הדור את הבחירות בשנת 1973, ועתה יש חכמים שמהרהרים על דחיית הבחירות. באותו היגיון נפלא, לא היו צריכים לקיים את הבחירות לאספה המכוננת במהלך מלחמת הקוממיות, ולדחותן עד שתסתיים המלחמה - כלומר, טרם הגיע זמנן. שהרי כשיורים התותחים, אין מקום לספירת קלפיות, שנו רבנן. במלוא הענווה, איני חושב שמשהו ישתנה בבחירות - אם תיפסק האש, ואם לא יימוג "עמוד ענן". אלא שהחיים הפוליטיים הנם סדרה ארוכה של טקסים ושל מנהגים (חלקם יקרים מאוד), שחריגה מהם משבשת את האל"ף-בי"ת של הדמוקרטיה.

מול המלל הגבוה, שמלווה את בריחותינו מלבנון, מעזה ומחבל קטיף, אין מנהיגי ישראל וגנרליה מפסיקים למצמץ כאשר הם נדרשים לעמידה איתנה ונחושה מול הטרור. דברים רמים היה הקו מול פת"ח לפני מלחמת ששת הימים. "הפנקס פתוח והיד רושמת", אמר לוי אשכול, ראש הממשלה, כשפוצצו מחבלים בית ברוממה בירושלים. ומאז נכתבו הרבה פנקסים, ואמינות ישראל נשחקה עד דק. וכדי להרבות כלימה וקֶלס – ברחנו בבהלה מכל זירה אפשרית (לבנון, עזה וגוש קטיף), כדי להראות למחבלים ולשולחיהם, שישראל אינה מתכוונת להגן על עצמה, אלא רק לפטפט את עצמה לדעת. ומחול השדים נשבר רק כשכלו כל הקצים – למשל, אחרי פיגוע ליל הסדר המלון 'פארק' בנתניה, שהביא לפעולה הנכונה, שהתעכבה שנים רבות: מבצע חומת מגן. ומאז, יחסית, שקטו יהודה ושומרון. לעומת זאת, הפסקת-האש בדרום מבטיחה את המודל החמא"סי של הודנה – הפסקת-אש עד שהמוסלמים יצברו די כוח להכות את יריביהם. כלומר, 'עמוד ענן 2', או כל המצאה אחרת של המחשב הצבאי, ודאי. השאלות היחידות הנן מתי, איפה ואיך? ממשלת ישראל מצמצה, וחמא"ס חוגג – ואפילו מעז להפר (בגיבוי מצרי?) את הפסקת-האש, שהושגה על-ידי המתווכים הלא-הוגנים ממצרים. ממש כמו הזזת הטילים המצריים אחרי הפסקת-האש במלחמת ההתשה, שהייתה הצעד הראשון לקראת מלחמת יום הכיפורים. ממשלת ישראל מצמצה, ולא העריכה נכונה את חוסן העורף – לא בבועה התל אביבית, אלא באזור חוטף-עזה – שבעזרתו היה עליה לסיים את הסיוט אחת ולתמיד. כל בעל גינה יודע שהמאבק בעשבי-בר הנו אין-סופי. מכה חזקה של חומרי הדברה (שלפעמים עלותה גבוהה) אינה מסיימת אותו, אלא רק מאריכה את תקופת השקט של בעל הגינה. האם לשקט, שהושג לכאורה בהסכם הפסקת-האש עם חמא"ס, התכוון זאב ז'בוטינסקי, כשכתב, "כִּי שֶׁקֶט הוּא רֶפֶשׁ / הַפְקֵר דָּם וָנֶפֶשׁ"?!