יוצאים מהענן (5)

החשש הגדול ביותר שלי מהפסקת האש עם החמאס הוא, שנקבל בגבול הדרום בדיוק את מה שמתרחש בגבול הצפון מאז מלחמת לבנון השנייה. בחסות השקט מתעצם חיזבאללה ומתכונן לסיבוב הבא, שיבוא במוקדם או במאוחר. לארגון הטרור הזה יש כיום רבבות רקטות, שמאות מהן מכסות את כל שטחה של ישראל. לאור האידיאולוגיה הדתית הפנאטית שלו, הרואה את המאבק מול ישראל כמלחמת קודש דתית, החיזבאללה בשום אופן אינו יכול להשלים עם קיומה של מדינה יהודית, ולכן ברור שהרקטות הללו ויתר אמצעי הלחימה אינם נאגרים בשביל מצעדים. חמאס הוא תאומו האידיאולוגי של חיזבאללה, ואין פלא ששניהם נתמכים בידי אירן. סמלו של החמאס הוא כיפת הסלע, מה שמלמד על מטרתו יותר טוב מכל נאום או הצהרה. לכן, גם החמאס ינצל כל יום של הפוגה כדי לשקם את התשתיות שנפגעו, לחדש את כוח האש ולהתכונן לעימות הבא תוך הפקת לקחים מ"עמוד ענן". זהו הכישלון הגדול ביותר של המבצע: הוא מבטיח לכל היותר שקט בערבון מוגבל ולזמן מוגבל.

רון בן-ישי, הפרשן הצבאי המעולה של ynet, הגדיר בצורה מצוינת את המבחן הבא שיעמוד בפני ישראל: כיצד היא תגיב על הרקטה הבאה. זה מה שיקבע האם צה"ל שיקם את ההרתעה. וזה אומר, שעל כל רקטה צריך להגיב בעוצמה. לא צריך לחכות שבועות, חודשים ושנים עד שמתחילים להפציץ 1,500 מטרות בתוך שבוע. אם יש כל כך הרבה מטרות, צריך לפגוע בכל פעם באחת או שתיים. על כל רקטה שתשוגר לעבר ישראל – ואחת היא האם תפגע או לא, האם תיורט או תפול בשטח פתוח – צריך החמאס לשלם מיד ובמזומן.

לא רבים שמו לב להתבטאותו השבוע של אביגדור ליברמן: "לא נכנסים לעזה חודשיים לפני בחירות". מה שאומר, ששיקולי בחירות השפיעו על הדרג המדיני – אך במהופך מזה שנטען. הקלפיות לא הביאו ליציאה למבצע, אלא להפסקתו בטרם עת. מנהיגות שמספסרת בחיי תושביה משיקולים אלקטוראליים היא מנהיגות פושעת, והייתי אומר שצריך להעניש אותה בקלפי – אבל הבעיה היא, שכל חלופה תהיה נרפית עוד יותר. להזכירכם: מקור הרע הוא בהינתקות, בה תמכו מי שנמצאים כיום באופוזיציה, אז תחשבו מה יקרה אם הם יעלו לשלטון. במילים אחרות: אם נתניהו וליברמן מהססים לכסח את הטרור עד היסוד, לא הייתי בונה על מופז, יחימוביץ ולבני שיעשו יותר.

המערכת הנהדרת של רפאל יירטה 300 טילים ששוגרו לעבר ישראל ב"עמוד ענן". זהו שיעור הצלחות גבוה מאוד, אבל לא מוחלט – כי אין 100% הצלחה בשדה הקרב. למרות המערכת הזו, היו הרוגים, פצועים ונזקים לרכוש – אם כי כמובן שבהיקפים נמוכים בהרבה מאשר אם היינו בלעדיה. הבעיה עם ההצלחה של כיפת ברזל היא כפולה. האחת: הצד השני לא יקפא על שמריו ולאור לקחי "עמוד ענן" ודאי ינסה לפתח טילים מתוחכמים יותר, ונא לזכור שמאחורי החמאס עומדת אירן. השנייה: כל טיל של כיפת ברזל עולה למעלה מ-30,000 דולר, וזה אומר שהיירוטים ב"עמוד ענן" עלו 100 מיליון דולר. מובן שאין מחיר ואין ערוך לחיי אדם, אך יש להביא בחשבון את המחיר אם חושבים שאפשר יהיה לכסות את כל המדינה במערכות כיפת ברזל ואז ללכת לישון בשקט. כדאי מאוד שהנוגעים בדבר יתנו את הדעת כבר עכשיו על שני ההיבטים הללו.

אפשר לצחוק עד מחר על תהלוכות הניצחון בעזה ועל יום החג שהכריז החמאס, אך הדימוי הוא מרכיב חשוב מאוד שממש לא כדאי לזלזל בו. אם החמאס יוכל למכור לתושבי עזה את הדימוי הזה, הוא אכן משיג מבחינתו ניצחון משמעותי. במהלך המבצע כתבתי כאן, שלא כדאי לישראל להפיל את משטר החמאס, כי קרוב לוודאי שנקבל במקומו משטר קיצוני עוד יותר. מה שכן כדאי לנו, הוא ללחוץ על תושבי עזה עד כדי כך שיבינו שמשטר כזה הופך את חייהם לבלתי אפשריים, ורק אז יש סיכוי שהוא יפול מבפנים לטובת משטר מתון ושפוי יותר. אם החמאס יצליח לשכנע את תושבי הרצועה שהוא – והם – ניצחו את ישראל, מעמדו יתגבר והסיכוי להפלתו יקטן. אם תושבי הרצועה ישתכנעו שהמחיר הכבד היה כדאי, שהם עמדו בכבוד מול עוצמתה של ישראל, שהם אילצו את ישראל להסכים להפסקת אש מוקדם מכפי שרצתה, שהם כפו על ישראל את תנאיהם – נכונותם לצאת לסיבוב נוסף תגדל.

דו-שיח ידוע מאחד מסיפורי שרלוק הולמס. הלקוח: "האם אתה רוצה להפנות את תשומת ליבי לדבר נוסף?". הולמס: "לתקרית המוזרה של הכלב בשעות הלילה". הלקוח: "הכלב לא עשה דבר בשעות הלילה". הולמס: "זו הייתה התקרית המוזרה". שמתם לב לשקט ששרר במגזר הערבי בשמונת ימי "עמוד ענן"? מלבד כמה התבטאויות תומכות טרור של פוליטיקאים כמו זחאלקה וטיבי, ולמעט כמה הפגנות קטנטנות וחסרות משמעות, הציבור הערבי ישב בשקט מוחלט. ייתכן שהמצב היה משתנה אילו היו פגיעות קשות יותר באזרחים ברצועת עזה, וייתכן שלא. העובדה היא, שצה"ל כתש את הרצועה במשך שמונה יממות, הרג עשרות ופצע מאות – וערביי ישראל לא הרימו קול זעקה. האם יש בכך שינוי עמוק ומבורך, או משהו נקודתי – צריך לחכות ולראות. בינתיים, טוב תעשה הממשלה אם תנצל את ההתנהגות הזו של ערביי ישראל כדי לקדם את שילובם בחברה הישראלית ואת הגברת השוויון בינם לבין יתר אזרחי המדינה. זאת, כמובן, לצד המשך המעקב אחרי פעילויות העלולות לסכן את בטחון המדינה ואכיפת החוק.