לא הרחק מאור הזרקורים הבוהק של ההתמודדות הפוליטית לקראת הבחירות, עומדים כמה אנשים שבשבילם המונח "פוליטיקה אחרת", הוא אינו עוד סיסמה חלולה. אלו אנשים שמנסים לייסד בישראל פוליטיקת זהויות שונה, המתאימה יותר להלך הרוח העדכני בחברה. חילי טרופר, פריימריזט של מפלגת העבודה, חוזר השכם והערב על התנגדותו לחלוקות החברתיות הקלאסיות בישראל. יש לשים לב - לא ביטול החלוקה, אלא שינוי.
חילי הוא דתי לאומי, שרץ למפלגת שמאל. 'מי שמע על דבר כזה?!' חושבים הדתיים. 'חילי אדם ראוי מאין כמוהו, אבל למפלגת העבודה, אני לא יכול להצביע'. ותיקי העבודה חושבים דבר אחר - 'הנה, עוד בורג בא עלינו'. זוהי צרתו הגדולה ביותר של חילי. לא שהוא עבר את הקווים, כי החליט שהתנאים שונים, ושניתן תחת האידיאל החברתי להתכנס יחד. צרתו היא, שמישהו עשה זאת קודם.
חילי מנסה לטשטש את ההגדרה שלו כדתי לאומי מן הסוג הישן (סקטוריאלי, ימני מדיני וכלכלי, בורגני), ולכן הרשה לעצמו לחפש מקום במפלגת העבודה. אלא שלצערו, לחברי העבודה יש זיכרון פנומנלי לכיפות. הם ראו כבר אחת כזאת, ומבחינתם - הסיפור אותו סיפור. התבנית אותה תבנית. דימויו של הדתי הקודם בעבודה, רודף את מי שמנסה לעשות דבר אחר. קשה להיות נרדף.
מחלישים את הסקטוריאליות וישנם גם כאלו שמנסים לצמצם פערים עמוקים אף יותר. הרב
חיים אמסלם, חבר הכנסת מש"ס, שבינו לבין מפלגתו עברו כמה וכמה חתולים שחורים, הקים תנועה פוליטית חדשה ששמה לה למטרה לאחד את פלגי העם השונים - עם שלם. חישבו על זה לרגע במונחים הישנים: חרדי לובש שחורים, שאינו רק מגיב לקריאת אחדות, אלא הוא העומד וקורא אותה בחוצות העיר.
מועמד פוליטי נוסף לרשימת העבודה, יוסי יונה, שדווקא הגיע מהסקטור ה"נכון", אך מוסיף תבונה אקדמית חברתית יקרה מפז לפוליטיקה הישראלית , כתב כבר ב-2004 על כך שהנחות יסוד מוקדמות, מגבילות את האפשרות של הישראלי להתבונן במורכבות החברתית וההיסטורית של החילוניות והדתיות בישראל
1. יהיו אלו הנחות היסוד אשר יהיו, אין עוררין על כך ש"נתקענו" במידה מסוימת בחלוקות מסורתיות, שמהם קשה להשתחרר.
לא מזמן הזכרנו את הסתיו של 95', בו אדם אחד זיעזע מערכת שלמה, וכמו בכל שנה, עולות כמה שאלות חשובות בהקשר. מהי האחראיות הסקטוריאלית על פעולות היחיד? מהי אחראיות היחיד, על פעולות סקטוריאליות? ומה עם נבגדת? מה אם הסקטור שאליו היית שייך, כבר לא פועל בתוך גבולות הזהות שלך? על אחריות היחיד במצב כזה, לצאת ולעבור סקטור. או טוב יותר, לבנות סקטור חדש. או אולי טוב עוד יותר - להחליש את הסקטוריאליות שמכוננת בליבו מגיל ילדות!
עמוס עוז ניסה להזכיר לנו בזמנו, מהי התכלית של הספינה הציונית, שמורכבת ממגוון של פנים, דרכים ושאיפות. "המטרה, או התכלית איננה - ואסור שתהיה - רק שחזור של איזשהו קטע מן העבר", כתב עוז. "התכלית האחרונה של המפעל הציוני היא לשחרר את כוחות היצירה שמקופלים בישראלים כיחידים, כקבוצות וכעם"
2. האם הפוליטיקאים שלנו צריכים לשבת בעצמם כקבוצות נפרדות, או שמא הכנסת הבאה צריכה להיות מורכבת מאסופה של נבחרים שלא מעוניינים יותר להיות חלק מהמשחק הסקטוריאלי, ורוצים להנהיג יחד את הספינה הציונית אל עבר התכלית הסופית שלה. התשובה, כבר ברורה לרובנו.
