בשבועות האחרונים אנו עדים למסע, שהתקשורת, לפחות בחלקה הגדול, מנהלת בתוקפנות נגד ה
ממשלה ונגד ראש הממשלה. הדבר בא לידי ביטוי באלף צורות. נחוץ רק לבחון את הקדימונים. לדוגמה, אלה מהם שהוכנו לתוכניתו החדשה - ישנה של נסים משעל, "משעל חם". תמונתו של רה"מ מלווה (כאשר הדמות "משחירה" כפעלול גראפי), בכיתוב: "הידעת כי כל ילד שלישי רעב ללחם?" אח"כ מופיעה
שלי יחימוביץ (אף דמותה "משחירה". מה לעשות, "האובייקטיביות" מחייבת), אבל שם כבר נרשם: "האם את ראויה להיות ראש ממשלה?"...
הבנתם את ההבדל? אם תשאלו את העורכים מדוע מוצג ראש הממשלה כאדיש לסבלם של ילדים, (זו תמיד נקודה רגישה וטעונת רייטינג), ומאידך יחימוביץ' כמועמדת לראשות הממשלה... תיתקלו באמירה חצופה: "אל תבלבלו לי את המוח... אף אחד לא יגיד לתקשורת מה לומר ואיך לומר אותו"...
בתוכנית "עובדה", של
אילנה דיין (יום שני 5.11.12), הייתה הטיה ברורה ובוטה לעברו של אולמרט. לא ברור אם דיין עשתה זאת מחמת אהבתה הפתאומית למרואין, או משום שהוא סיפק את הסחורה, כאשר תקף את נתניהו וברק בדבריו. צופים שמו לב אפילו להבדלים בתאורה. אולמרט הואר באור יקרות, ואילו את התאורה על ברק ונתניהו טרחו לעמעם... גם יחסה של דיין היה שונה. את נתניהו וברק היא "חתכה" ללא הרף, ואילו לאולמרט היא הניחה לדבר ולדבר ללא הפרעה. בטלוויזיה המסחרית אסור פרסום מוסווה. בזו המערכתית- פוליטית - הכול מותר.
דמם של אנשי הציבור הוא הפקר ויש גם תופעות אחרות המצביעות על הפקרת דמם של אנשי ציבור ועל התנהגותם הבוטה של כתבים ומראיינים. בכל ראיון אליו מוזמן לדיון איש ציבור, מול מראיין, במיוחד איש טלוויזיה, הופכת השיחה מהר מאד לסוג של התנצחות ואף התקוטטות, כשהמראיין/מראיינת מתפרצים לדברי המרואיין, ללא הרף, לעיתים בלא שמתאפשר לו לענות על השאלה אותה נשאל אך לפני מספר שניות. חיש מהר הופך ה"ראיון" לשיחה מבולבלת שבה כולם מדברים בעת ובעונה אחת. במצב הזה למאזינים ולצופים אין שום סיכוי להבין את תוכן הדברים.
בישראל מתקיים דיון נרחב וקבוע על האיסור הגורף לפרסום סמוי. הפיתוי, הכספי כמובן, בחברות הזכייניות, לשידור כזה, גדול מאד. במעשה יש גנבת דעת, שיטוי בצופים ואף פלילים.
רשות השידור נלחמת בתופעה זו. היא אף משיתה עונשים כבדים על החברות ה"חוטאות".
אבל, וכאן האבל הגדול, בשידור הציבורי, העוסק בפוליטיקה, כמו הדוגמאות שהבאנו לעיל - הכול מותר. הפוליטיקה תמיד בפנים. מוסווית ושאינה מוסווית. בקדימונים וגם בראיונות גופם. דמם של אנשי הציבור הוא הפקר. הכה בהם ככול יכולתך. אי-אפשר שלא להבחין, מתוך הקשבה דרוכה, בנטייה הברורה והחד-משמעית של עורך הקדימון ולרוב גם המראיין, לכיוון הצד השמאלי של המפה הפוליטית וגם, לרוב במשולב, לכיוון האנרכיסטי.
לדעתם, השלטון, כל שלטון, הוא מוקצה מחמת מיאוס. פסול מעיקרו. גם אם תשאל שאלה, מופרכת ככל שתהיה (אילנה דיין בקדימון לראיון עם
אהוד ברק: "גנבתם מלחמה"? שתיקתו של ברק, שהושתלה בעריכה מכוונת ומלאכותית, כתשובה כביכול, והסיטואציה כולה, אומרת הכול. אבל מי יעיר לאילנה דיין?), הרי לעיתים בעצם הצגתה כבר נוצרה ישות חיה ונושמת של הטחת אשמה, של ביקורת, גם אם תפריך אותה אלף פעם. ולכולם מוכר הסיפור הנדוש אך הרלוונטי, על המסכן ההולך וצועק ברחובות העיר הווירטואליים: "אין לי אחות". כך קרה גם בתוכניות האחרונות העוסקות בתקיפה הישראלית, כן או לא, באירן...
בשעתו הוקמה
מועצת העיתונות מתוך מגמה שיהיה גוף בעל סמכות שיוכל לבטא ביקורת ואף לנזוף באמצעי תקשורת שחרג באופן משמעותי מכללי ההגינות והמקצוע המקובלים. אלא שבשנים האחרונות גוף זה הפך להיות חסר סמכויות משום שהתקשורת עצמה "מצפצפת" עליו. התוצאה? קריסת הכללים של הגינות ואיזון בתקשורת. מעמדם של אנשי הציבור היה לאסקופה נדרסת.
