קצת שוכחים שאהוד ברק היה במשך שנתיים ראש אמ"ן. בתור שכזה, הוא מבין מן הסתם לא מעט בחומר מודיעיני ובבניית תמונת מצב על פיו. כך גם צריך לראות את פרישתו מהחיים הפוליטיים: ברק מבין היטב מה עומד להתרחש ב-22.1.13, והוא מעדיף לפרוש בכבוד מאשר להיות מושלך בביזיון. ברק לא הולך לבחירות בשביל לעמוד בראש סיעה בת שלושה-ארבעה או אפילו חמישה חברי כנסת. ברק רוצה להיות ראש הממשלה, ולכל הפחות - שר הביטחון. אם זה היה תלוי בו, הייתם צריכים לגרד אותו בשפטכל מכסאו בקריה. "הוא היה רוצה מעמד כמו של זובין מהטה, שהוא מנהל מוסיקלי לכל החיים", אמר לי אדם חכם מיד לאחר ההודעה. משל מצוין, גם לנוכח תחביבו של ברק כפסנתרן. ברק הוא אחד האופורטוניסטים היותר-גדולים במערכת הפוליטית שלנו, ולא יהי הדבר קל בעיניכם לנוכח המהירות והקלות בה בכירי מנהיגינו קופצים ממיטה למיטה. הוא בא למפלגת העבודה, ריסק אותה והקים במקומה את "ישראל אחת". אחר-כך הוא חזר למתכונת של מפלגת העבודה, אבל אז פרש ממנה והקים את "עצמאות" כדי להמשיך ולהיות שר הביטחון. לאור עבר זה, לא מפתיע שההערכות לפני מסיבת העיתונאים שלו היו שהוא יודיע על חבירתו לציפי לבני - עוד אופורטוניסטית, אבל לא כאן המקום לעסוק בה. ברק מותיר אחריו סיעה חסרת ראש ונטולת כיוון. הקמפיין (הדל) של "עצמאות" נבנה כל-כולו על ברק: הוא מככב בשלטים, המפלגה מבטיחה לנו שאיתו אפשר להרגיש בטוחים, והיא אף מציגה את עצמה כ"עצמאות בראשות אהוד ברק". חברי הכנסת האחרים שלה הם ממש לא מציאה גדולה: שלום שמחון, אורית נוקד, עינת וילף ושכיב שנאן אינם בעלי כוח אלקטורלי, פרט אולי לשמחון במגזר המושבים - אך יש לזכור שבית המשפט קבע עליו בצורה נחרצת, שהוא שיקר בעדותו בנוגע להתמודדותו על תפקיד יו"ר הסוכנות היהודית. כך שברק הציל את יוקרתו שלו, תוך שהוא מפקיר את חבריו. כי ברק, כמו ברק, חושב אך ורק על אדם אחד: אהוד ברק. אל תדאגו לברק. הוא יחזור לעשות מיליונים מהרצאות וייעוץ ביטחוני, ומן הסתם יחלום על היום בו ייקרא להציל את המדינה. ככלות הכל, אם מישהו יכול היה לחשוב אפילו בחצי-רצינות על כך ששמעון פרס יתמודד בבחירות הנוכחיות כאשר הוא בן 89, הרי שברק בן ה-71 הוא ממש ילד לידו.