מפלגת העבודה, שהיא גלגול של מפא"י ההיסטורית (יחד עם "אחדות העבודה"), הצליחה לצלול מלמעלה מ-40 מנדטים בעבר הרחוק ל-13 מנדטים בלבד. ממעמדה כמפלגת מרכז-שמאל גדולה הפכה למפלגת שמאל קטנה. השאלה היא מה הוביל לכך, והתשובה היא שאנשי שמאל שהיו אמורים להיכלל במפלגות שמאל כגון מפ"מ ולאחר מכן במרצ, העדיפו להשתייך למפלגה גדולה, להשתלט עליה ולקבל קולות מצביעים שהמשיכו לתמוך במפלגה מסיבות של שגרה למרות שהמפלגה השתנתה. דוגמה בולטת לניסיון השתלטות עוינת, אנטי דמוקרטית, על מפלגת העבודה, היא זו של ד"ר יוסי ביילין, שלאחר כישלונו עבר ללא היסוס לנהל את מרצ, אליה אמור היה להשתייך מלכתחילה לו נהג בהגינות.
מפלגת העבודה בראשות
שלי יחימוביץ' מנסה לבצע תפנית לכיוון מרכז-שמאל, ושוב אנו רואים טרמפיסטים שמנסים להיבנות ממפלגה חזקה שאיננה מתאימה לדעותיהם, במקום להצטרף למפלגה הקרובה לדעותיהם אבל קטנה יותר. הדוגמאות הבולטות הן
יריב אופנהיימר מ"
שלום עכשיו", שלו נהג בהגינות היה מצטרף למרצ; ומירב מיכאלי, שבגלל דעותיה הקיצוניות אינני יודע לאן לשייך אותה, אולי למרצ, אבל בוודאי לא למפלגת העבודה.
כלי לזירוז השתלטות המפתיע בכל התהליך הוא משך הזמן הארוך, של עשרות שנים, שלקח לחברה הישראלית להגיב על השינויים מרחיקי הלכת שחלו בעמדותיה של מפלגת העבודה. ייתכן שנאמנות למפלגה חזקה מכל שיקול של תוכן, וצריך אולי לחכות שהדור פשוט יתחלף. על איטיות תגובה ונאמנות למפלגה בונים אלה הבאים לגנוב מפלגה גדולה על-ידי השתלטות עוינת ובעזרתה להכתיב מדיניות שבעצם לא מקובלת על המפלגה ועל בוחריה.
זה מה שקרה אתמול (26.11.12) לליכוד כאשר שיטת הפריימריז משמשת ככלי לזירוז ההשתלטות, וזאת על-ידי רישום של חברים שכלל אינם מסכימים עם המדיניות המוצהרת של המפלגה וגיוס, על-ידי קבלני קולות, של מצביעים שבינם לבין ערכי המפלגה כל קשר הוא מקרי בלבד. שיטת הפריימריז מתקראת משום מה דמוקרטית, אם כי היא
התגלתה כמושחתת ומשחיתה, ואחת התוצאות שלה היא רשימה מעוותת של מועמדי הליכוד לכנסת הבאה. זו איננה רשימה של מפלגת מרכז-ימין.
ברשימה חסרים מחד-גיסא רבים מאלה שהציבור מוקיר ומעריך, ומאידך-גיסא נמצאים בו כאלה שההערכה האישית אליהם, אם היא בכלל קיימת, מוגבלת למדי. בנוסף, חלק מאלה, עמדותיהם כעמדות הימין הקיצוני. אולם מי שרוצה לתמוך בעמדות אלה ימצא בפרופ'
אריה אלדד נציג הרבה יותר רציני מאלה הנכללים ברשימת הליכוד.
המחיר - כמו בעבודה כיום, מי שיצביע עבור הליכוד, ימצא ראש
ממשלה לכוד שמתקשה לתפקד כפי שהתקשה
אריאל שרון בזמנו.
בנימין נתניהו על-פי דרכו, ינסה לתמרן בתוך המערכת הנתונה וייתכן שישמור על מעמדו כראש ממשלה אבל לא על יכולת התפקוד והביצוע על-פי דרכו ודרך מפלגה הטוענת שהיא מרכז-ימין.
הדרך המועדפת הייתה לשבור את הכלים היום, לפני הגשת הרשימות לוועדת הבחירות, ולהודיע כי לא יעמוד בראש רשימה כזו, יסיר את שמו ממנה (רצוי יחד עם כמה מתומכיו הבולטים) וכי ייתן לקיצוניים לבדוק מה כוחם האמיתי בבחירות. אם מהלך כזה ירתיע את כל הדמויות הקיצוניות והבלתי אטרקטיביות שהצליחו להיכנס לרשימה, אזי קיימת האפשרות לכנס את הגוף המתאים בליכוד, לבטל את הבחירות ואת שיטת הפריימריז כולה ולהגיש רשימת מועמדים לכנסת שנקבעה על-ידי וועדה מסדרת המורכבת מראשי המפלגה. מכיוון שדבר זה לא יקרה, הליכוד ישלם את המחיר כפי שמפלגת העבודה שילמה.
