ניתנה אמת להיאמר שזמן לא רב קודם לכן איתר אותי באמצעות הפייסבוק חבר ילדות שלי שעשרות שנים חלפו מאז היפרד דרכינו. באופן זה חודש הקשר עם מי שהיה חבר הילדות הטוב ביותר שלי כשגרנו בתל אביב באותו בית דירות משותף, ומגיל 5-4 יותר לא ראינו זה את זה משיצאו לכיווני חיים שונים משפחותינו. חברי שהכרתיו בשמו בן עמי נודע בכינויו "לַנֶצח", וסקירה עליו בין יתר טוענים לכתר "מבשר פעמי משיח" הייתה בכתבה "משיח בתל אביב". "האם זהו לנצח 'שלנו'?", הוצגה שאלה רטורית-אמפאתית על-ידי מנהל פורום פילוסופיה של תפוז שבו הוא נחשב עד היום דמות דומיננטית והעלה לא פעם את משנתו תוך ייזום דיונים סביבה. אי-אפשר היה להתעלם מן "הפרלמנט של לנצח" ותרומתו כמוסד ייחודי לנוף, הפרלמנט שבו נהגו להתאסף הוא וחסידיו ברח' שינקין 32 בתל אביב במדרכה שלפני חנות הרהיטים שלו.
פרלמנט שהתהדר לא רק בידוענים שהיו בין באיו, גם חיילות חביבות למשל שפקדו אותו, ומאז שנישא למרים, הוסיף מוסד כה ייחודי זה בנוף האורבאני להתקיים איתה. ההתגלות באה לבן עמי לאחר שחזר ארצה עם הוריו כבחור צעיר מברזיל, אחרי שביטל שם את ארוסיו ליפהפייה גויה ופשוטו כמשמעו נמלט ממנה לארץ ברגע שבו חש שהוא עומד לאבד שם את שורשיו. ובכן, לפי ה"אני מאמין" שלו העולם עובר מחזור של הרס המביא אותו להשמדה עצמית ובעקבותיה יצירה מחדש כל כ-100 שנה, כאשר ביצירה מחדש הכול שב וחוזר על עצמו כשהיה ובאותה מתכונת סטריאוטיפית בלא לסטות כמלוא נימה כשהכול בהתאמה מלאה ומוחלטת לנאמר בקהלת "אין חדש תחת השמש". "כל מקרה שקרה בעולם" - הנה, מתחיל לצטט ממנו את ששאב ממסרים שהגיעו אליו ומפענוח אישי - "כבר קרה בכל עולם שהיה מלפניו וכל מקרה שבעולם הזה שוב יקרה בכל עולם נברא חדש. פירוש הדבר כל אחד מאיתנו עם היקרים לו ששבים לתחייה לאחר שנפטרו, חוזר איתם על אותו מהלך חיים, הוא והעולם לא משתנים".
ומסביר בן עמי שטיינוורף חבר ילדותי - הוא "לנצח" - במשנתו: "הטיעון הלוגי שאי-אפשר להפריכו: אם קיים אלוהים, והוא אינו מוגבל בכוחו, הרי שביכולתו לברוא את העולם ולשתול את הכול מן המוכן כדוגמת הפירמידות במצרים למשל ומתי? – בעת החדשה במאה ה-20. אלוהים אינו צריך לחכות כדי שהבריאה תגיע לשלמותה, אלוהים לא צריך לחכות כדי שרימה תהפוך לנפט ושסלע ייהפך לחול. אלוהים ברא מיד את הנפט כפי שהוא וכך גם חול, עצים וסלעים כבני השנים שהם היו צריכים להיות, כדי שייראו כפי שהם ומוכנים לשימוש. מכאן אנו מבינים שאלוהים ברא את כל החומרים כשהם 'בני כל אותן השנים'. אלוהים ברא את האבן בת מיליארדי שנים כאשר היא בפועל "בת רגע אחד". האם בורא עולם כל יכול צריך היה להמתין שבריאתו תתגבש במשך זמן כה רב? האם אדם הראשון היה צריך לחכות שהסוס יגדל כדי שהוא יוכל לרכוב עליו? עלינו להבין, שאילו היה אדם הראשון חופר מספיק עמוק באדמה, היה מוצא נפט! העולם נברא אם כן בזמן המודרני – כלומר עתה נברא, במאה ה-20, ולא מאז, לא מלפני כמה אלפי מיליוני או מיליארדי שנים".
ומסכם בתמצית שהבאתי כאן ממשנתו בן עמי שטיינוורף, הוא "לנצח": "העולם-הזה זהה על כל פרטיו לעולם שקדם לו, ולכל עולם שאחריו יהיה, וכך לעולמים". כאשר המחזור בין התחלפות העולמות הזהים הללו, הקודם שהושמד והחדש שנוצר על הריסותיו ושוב יושמד כדי לפנות מקומו לחדש שיתפוס את מקומו וחו"ח, כ-100 שנה. תהא אשר תהא דעתו של כל אחד, ובין אם יימנו על מבקריו חוקרים, או מאמינים, אין ספק שמדובר בניתוח מבריק, אטרקטיבי בזה אין כל ויכוח, כשאני לא יותר מאשר כלי להביאו.
"הופעתה הייתה כמשב רוח רענן" – ההתדיינות 'כן צריך או לא צריך לחזור לעבר', שהחזירה אל לוטם.
חרף זאת המשכתי לעמוד על דעתי, באותו מפגש בבית קפה, ויחד עם חברי שדומה היה לרגע כי הוא משתף פעולה עימי החילונו עוברים על העבר. כדי לראות כל אחד על-פי גישתו-הוא אם 'צריך' או 'מתבקש' בפרקים שייפרשו לשנות או לא לשנות. תחילה דיברנו על תחומינו, הוא מחקר, אני תורנויות וקשר עם חולים, אך די מהר גלשנו אחורה, לסוגית הבחירה שנפלה אצל שנינו על רפואה-דווקא, ומה יותר הגיוני מאשר לתחילת הלימודים.
לימודי הרפואה שלנו החלו בתל-השומר, בביה"ח ע"ש שיבא – רק לקראת השנים הקליניות, המסיימות, נפתח ביה"ס לרפואה ע"ש סאקלר בקמפוס אוניברסיטת תל אביב ברמת-אביב שאליו עברנו. ועל מה יש לדבר, אם לא על לימודי האנטומיה – זהו הקורס הקשה ביותר, כך גם החווייתי ביותר בלימודים, כאשר נשירה מלימודי הרפואה, היא בד"כ כשנכשלים בו. לא ספר לימוד אחד דרוש (- כולם באנגלית), מגוון: ספר האנטומיה של גרנט, שני של סובוטה שהם אטלסים כאשר בשני מובאת גם האטימולוגיה (הגזרון) של המונחים שכולם נגזרים מלטינית ויוונית, האנטומיה של גריי שהנו ספר השוואתי עב-כרס עם הרבה טקסט, והמדריך (הפרקטי) של אטקין שחוברותיו משמשות את הסטודנטים לעבודה המעשית באולם הדיסקציה עצמו.
"זוכר את הפרחים שהיה עלינו להביא לאולם הדיסקציה כל שיעור, נוהג לשם חלוקת כבוד והבעת תודה והוקרה למתים אותו הנהיג פרופ' נתן, המרצה הראשי שלנו וראש החוג לאנטומיה"? שאלתי אותו. "כמובן", השיב: "כל פעם נקבע מבינינו תורן אחר, שדאג והביא". "וזוכר שנשארנו באולם הדיסקציה לאחר שכולם כבר הלכו, אתה ואני, כדי לעבור על תחילת הפרק הבא וכך להתקדם לפני כל האחרים"? ראיתי אותו נע באי-נוחות על מושבו, אבל לא שיערתי את שיתחולל בהמשך. חבל שלא עצרתי – שהמשכתי! "וזוכר את לוטם"? הוא הזדקף בבת-אחת במושב, וקרא: "לא רוצה לשמוע יותר! אתה משוגע??! מה כל הרעיון הזה לדבר על העבר? מאיפה הבאת את זה בכלל"? הוא הרים את קולו, וכמה מיושבי בית הקפה צדדו מבטם לעברנו. ניסיתי להסות אותו, להביא לידיעתו את הסיטואציה הלא-נעימה, אבל הוא הכריז: "אם תמשיך עם עוד מלה אני יוצא מיד. עוזב"!
שום דבר לא קרה, עברנו לשוחח בנושאים אחרים... הכול חזר לקדמות. כשליווה אותי למכוניתי עוד המשכנו בשיחה רגועה, וכך, לא מזכירים במלה את שהיה, גם נפרדנו.
לוטם קיבלה על עצמה את המשימה הקשה-מנשוא; לבחור אחד מבין שנינו."לוטם" - כל משך הנהיגה לביתי, חשבתי עליה. לא יכולתי שלא משכך עלתה. הופעתה הייתה כמשב רוח רענן: ישבנו כהרגלנו, שני סטודנטים לרפואה מתוך כיתה שלמה, באולם הדיסקציה ה'שומם' – אחרי ששאר הסטודנטים ומדריכינו כבר עזבו אותו. הגוויות שכבו דוממות על שולחנות הנירוסטה, כשהן בשלבים שונים של ביתור, והריח האופייני של חומרי השימור מילא את חלל האוויר הדחוס בלאו הכי. התאורה יצרה צללים גדולים וגרוטסקיים של הגוויות כל אחד על-פי תנוחתה הביזארית של הגופה.
יש לציין שאולם הדיסקציה הוא ביתן אחד, בין הביתנים הרבים שהיו פזורים ברחבי תל-השומר. היינו רגילים לדממה הבלתי מופרת. זו לא הדריכה כלל את מנוחתנו כי היינו שקועים בלימוד. לפתע שמענו נקישה בדלת. זו נפתחה אט אט, ומעברה ניצבה והופיעה לפנינו צעירה מצודדת, עם חיוך ביישני מעט, בעלת שיער שטני. "שמי לוטם", הציגה את עצמה. "אפשר להיכנס"?. הסתבר שביצעה באחת המעבדות כאן עבודת מחקר לתואר שני, כמונו נשארה מדי פעם עד מאוחר, ולא אחת ציינה לעצמה שעליה לבקר באולם הדיסקציה אותו 'גילתה' שרק משהו ממנו הצליחה לראות כשהציצה דרך חלונותיו המואפלים... קיבלנו אותה בברכה.
יש סטודנטים לרפואה שחשים ברע ויוצאים מיד כשהם רואים פעם ראשונה את הגוויות, היו גם מקרים של התעלפויות. לא כך היה עם לוטם, היא נראתה מהדקה הראשונה 'מאוקלמת' לחלוטין. מאותו יום, היא פקדה אותנו תכופות. שנינו כאחד התאהבנו בה. רווקה כמותנו. יפת-תואר, מוכשרת, נעימת-הליכות, עם זאת צנועה, לא מתנשאת. היא הייתה אשת-שיחה, מאוד אינטליגנטית וחכמה, ואהבנו את השיחות הקולחות איתה. שלושתנו נקשרנו. אי-אפשר לתאר, ככל שהזמן חלף והפגישות תכפו (כולן באולם הדיסקציה!), כמה קרובים היינו. כל אחד מאיתנו, גם אני וגם הוא לא איחרתי לדעת, תלה תקוות ש'לא ירחק היום והיא תהיה שלו'. היא – הייתה מאוהבת בשנינו. עד שנעשה ברור שאי-אפשר יותר להמשיך במצב הזה. לוטם הודיעה שבהיותה ערה למה שנוצר, ובאהבתנו, החליטה שתבחר באחד מאיתנו, ותודיע בפגישה הבאה.
ביום שנקבע חכינו שנינו באולם הדיסקציה... שיננו כמובן את החומר כהרגלנו, אך מחשבותינו נישאו רק עליה. ציפינו לשמוע שוב את הנקישה הקלה והעדינה בדלת, ובד בבד לראות אותה נפתחת... כמה שעות עוד הוספנו להמתין, ויותר מאשר כהרגלנו. אך היא לא באה.
