הפסוק "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" [בראשית א', כ"ו] מעורר מאז תמיהה גדולה.
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לשון יחיד הוא. מה הוא אומר?
נַעֲשֶׂה, בְּצַלְמֵנוּ, כדְמוּתֵנוּ, לשון רבים! על-פי מבנה הלשון
אֱלֹהִים צורתו צורת רבים אבל מהותו נשארת מהות יחיד.
"
אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה'
הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד
מִלְבַדּוֹ" [דברים ד', ל"ה]. מי ש"אֵין עוֹד
מִלְבַדּוֹ", אל מי הוא אומר
"נַעֲשֶׂה"? עם מי הוא מבקש לעשות את האדם? האם
"נַעֲשֶׂה" אינו אלא לשון התייעצות מוקדמת כביכול שאינה מעידה על שותפים לבריאה עליה נאמר מפורשות "ו
יִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם
בְּצַלְמוֹ..." [בראשית א', כ"ז], הוא לבדו, בורא אחד, בורא יחיד, ו
"נַעֲשֶׂה" לשון רבים, לצורך הוראת דרך ארץ ננקטה לומר שאפילו הנישא מכל אדם ראוי לו להיוועץ עם בני פמליא שלו ולו רק למראית עין?
נאה, ללא כל ספק, אבל לא פשט, ואם לדרש אנו ממתינים, אולי קרוב יותר לדרוש שאף על-פי שהבורא הוא בורא יחיד,
הוא משתף את הנברא עצמו בתהליך הבשלת בריאתו. נַעֲשֶׂה אָדָם משמעו, אני ואתה, אני והאדם שאני בורא נעשה אדם, לא אני ופמליא של מעלה, לא אני ומלאכי עליון,
אני והאדם!
כיצד? בטרם בריאה, בתוך כדי בריאה, מיד אחר הבריאה? אכן כיצד.
הענקת שם ומהות "וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם
וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת
מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ" [בראשית ב', י"ט]. האלוהים מביא את יצוריו חסרי השם וההגדרה אל האדם, ומבקש ממנו להשלים באורח אוטונומי את הבריאה באמצעות מתן שמות. השם אינו רק מינוח לשם זיהוי. השם הוא גם הזהות עצמה, והנה מסמיך האלוהים הבורא את האדם שותפו, להעניק ליציריו את שמם, או אם תרצה לומר, את מהותם. "וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ".
האדם, מאושר על כי בוראו סומך עליו להשלים את הבריאה, יוצא מיד, כי אכן אין מזרזין אלא למזורז, לקרוא "שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה" [שם, כ']. המלאכה האינטלקטואלית החד-פעמית הזאת עולה יפה עד שהיא פוגעת במכשול הנראה כבלתי עביר: "וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" [שם]! למה? כי איך ייתן שם לאדם עליו נאמר: "בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא
אֹתוֹ, זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא
אֹתָם" [בראשית א', כ"ז], והנה הוא מוצא רק
אותו, ו
אותם איננו מוצא. איזה שם יש בעולם המבטא זהות של יצור שמהותו היא
אותו ו
אותם כאחד? "אדם"? רק "אדם"! אין אחר. אבל ל
אותו-אותם אין שם.
אותו זקוק לשם
כְּנֶגְדּוֹ, לא נֶגְדּוֹ, מולו, ו
אותם זקוק לשם
כְּנֶגְדּוֹ, מולו. זאת המהות. אבל איזה שם יש בעולם
ליצור מול יצור שהוא יצור אחד?
יש תחושת עלבון באוויר, לא מנוסחת במילים אבל כבדת נוכחות עד שהאלוהים עצמו כביכול אינו יכול להתעלם ממנה. מיד - "וַיַּפֵּל ה' אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם..." [שם, פסוק כ"א]. הוא לוקח אחת מצלעותיו, ובונה ממנה את האישה בעלת הבינה היתרה, מביא אותה אל האדם שנשאר קפוא על עומדו במסע מתן השמות, והוא, חצי האדם, נפעם כולו, אומר: "זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי
לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת" [שם, כ"ג].
הנה תם מסע מתן השמות. כשאמר האדם
לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, הוא נתן שם ל
אותו-אותם והשלים בכך, כשותפו של הבורא את
ההוא ואת
ההיא, את האיש ואת האישה, את המול ההדדי, ומעתה
אדם הוא ביטוי למהותו, והאישה והאיש יחדיו, הם בריאה אחת ששמה כמהותה הוא
אדם.
יהיה אשר יהיה ברי שיש בידיעה המבוררת מה הוא השם ומי הוא הנושא את השם עניין מיוחד. מול הסנה הבוער במדבר עומד איש בודד שהאלוהים התגלה לו והטיל עליו שליחות על-אנושית להוציא עם עבדים מן המעצמה המצרית ולהוליכם לעבוד אותו הארץ המובטחת. משה רואה, משה שומע, משה מוכה בהלם ההתגלות. כאשר יבוא אל מיליוני העבדים ויבחר - אם אכן כך יבחר - לחלוק עימהם את החוויה המהפנטת אשר חווה, היאמינו לו? הילכו שבי אחרי חזיונו? הם ישאלו
מה מהותו של האל שהתגלה באש.
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי
מַה שְּׁמוֹ, מָה אֹמַר אֲלֵהֶם" [שמות ג', י"ג]. האלוהים משיב כי שמו הוא "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה, וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל
אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם...
זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר" [שם, י"ד-ט"ו]. היותו של האלוהים בכל מקום ובכל זמן בכל עבר ובכל עתיד, היא שמו או מהותו הנצחית.
במפורש ובהסתר בארבעים שנות הכיבוש הפלשתי המדכא, בימי שפוט השופטים, לנה תקוות האדם המיואש בתפילה כי ילדיו יאירו יום אחד את ימיו. משפחת מנוח לא זכתה. יום אחד באה אשת מנוח אל בעלה ובישרה לו נרעשת ונרגשת כי "אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּא אֵלַי וּמַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים נוֹרָא מְאֹד וְלֹא שְׁאִלְתִּיהוּ אֵי מִזֶּה הוּא וְאֶת שְׁמוֹ לֹא הִגִּיד לִי. וַיֹּאמֶר לִי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן" [שופטים י"ג, ו'-ז']. מנוח חושש כי רעייתו נפלה קורבן להזיה ומבקש כי איש האלוהים יבוא שנית לבשרו. האלוהים נענה לו והנה האיש שפניו היו פני מלאך, היה למלאך שפניו פני איש והוא אכן בא ומבשר לו ולרעייתו כי בן עתיד להיוולד להם, והוא יהיה נזיר אציל בישראל.
מנוח, ספקן שנואש מן התקווה, מבקש לבחון אמינות המבשר, לעמוד על מהות מעמדו ושואל: "
מִי שְׁמֶךָ כִּי יָבֹא דְבָרְךָ וְכִבַּדְנוּךָ"? [שם, י"ז], לא
מה שְׁמֶךָ, אלא
מי שְׁמֶךָ, מה היא מהות שְׁמֶךָ, מהות איש או מהות מלאך. המבשר, כמו כל מבשר, בוחר להישאר חידה. הוא איננו פרסונה. הוא איננו לא
מי ולא
מה. הוא בשורה, והמענה שלו שאין בו נימה של תוכחה כלל הוא, "וַיֹּאמֶר לוֹ מַלְאַךְ ה' לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וְהוּא פֶלִאי" [שם, י"ח]. פֶלִאי משמעו מופרש מעולם השמות, מעולם המהויות הידועות. לא כל מה שאדם רוצה לכבוש באמצעות מתן שם הוא יכול לכבוש. לא טוב לחיות בעולם בו הכל מפורש. צריך להניח גם מקום ל"לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל".
יעקב וישראל הנביא הושע, בפסוקים ד'-ה' שבפרק י"ב, נותן ביטוי לשתי הזהויות של אבינו יעקב: "בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת אָחִיו וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת אֱלֹהִים. וַיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן לוֹ בֵּית אֵל יִמְצָאֶנּוּ וְשָׁם יְדַבֵּר עִמָּנוּ". הזהות האחת היא הזהות של האח שאינו משלים עם נחיתותו אל מול אחיו בכורו. כבר ברחם אימו הוא אוחז כביכול בעקב אחיו ומבקש להקדימו אות וסמל לבאות. את הבכורה ואת הברכה יקנה, האחת בנזיד עדשים, האחרת בעורמה.
שמו "יעקב", זהותו, הוא משורש ע.ק.ב. זאת מהותו, עד ש"וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר" [בראשית ל"ב, כ"ה]. הוא אינו מתעמת עוד עם אחיו אלא עם עצמו ועם אלוהיו בכוחות הנובעים מתוכו ולא מתוך היריבות המולדת: "בְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת אֱלֹהִים". הוא מאבד את זהות הפתלתול העקוב וקונה את זהות המתמודד על יושרו מול האל. מהותו הופכת
"ישְׂרָאֵל", ובלשון המקרא: "
לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ,
כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" [בראשית ל"ב, כ"ט].
המהות של השם ישראל היא כפולה. מהות המאבק, מלשון "שרה" אל עומת "איש תם" ונכנע, ומהות "ישר" אל עומת "עקב". שינוי השם הוא שינוי הגורל. מעתה הוא גורל של מאבק. בעשיו. בשרו של עשיו. בשרי עשיו בכל הדורות. בגזרות הסתר הפנים, ובלבד שכל המאבקים בכל דברי הימים יהיו מאבקים בהם עומד האיש הנאבק במבחן היושר, האישי והלאומי,
יִשְׂרָאֵל. יעקב שואל את נפשו לדעת את מהותו של האיש-המלאך או של המלאך-האיש שבישר לו את בשורת שינוי שמו. אך אי-אפשר. יש מהויות שאינן ניתנות לפענוח. הן מהויות של לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי, וחידת הקיום לעד, ופתרון חידתו הוּא פֶלִאי...
