שיאי רווחיות מול שיאי עוני בזמן שמפלגת העבודה הולכת לקלפיות על סדר-יום כלכלי-חברתי, יכו בשולי החדשות של הזירה הפוליטית שתי ידיעות. האחת תמשיך ליצור גלי-הדף במשך היום ובתוכניות הכלכליות גם בערב ומחר, והיא תעסוק ברווחיות המערכות הפיננסיות.
הבנקים יכריזו היום על רווחי שיא. לאומי "עשה" פי 3, הבינ"ל "גרף" פי 16(!), דיסקונט הגדיל את שורת הרווח ב-82%, הפועלים הרוויח ברבעון השלישי 825 מיליון ש"ח, חברות הביטוח חזרו לקו חיובי. הדיונים המלומדים יימשכו באולפנים וכולם יהללו וישבחו את יכולותיהם הניהוליות של ראשי המערכת הפיננסית.
במקביל, יתפרסמו היום, באיחור בלתי אופנתי, נתוני דוח העוני. הדוח יספר לנו את מה שאנחנו יודעים ממילא. משנה לשנה הנתונים מחמירים. 35% מילדי ישראל חיים מתחת לקו העוני. אחוז זהה מקרב האוכלוסיה המבוגרת חווה את קו העוני, אך הנתון הזה זוכה לתשומת לב פחותה.
מצג-שווא של ממשלת ישראל במצגות המהודרות של ממשלת ישראל אין זכר לנתוני העוני. הסרטון שהפיקה ממשלת נתניהו במלאת לה שלוש שנים, הראה כמה ילדים יתחילו לקבל חינוך חינם, מתישהו, בעתיד. הסרטון לא הראה כמה ילדים חיים בחרפת רעב, וכמה מהם יגיעו בבריאות תקינה לשלב שבו הם יתחילו לקבל חינוך "חינם".
הפער העצום בין התעמולה הממשלתית לבין המציאות שאותה חיים אזרחי ישראל, אינו מקרי. זוהי מדיניות ממשלתית שתכליתה להפנות את הזרקור להצלחות ולהעלים את הכשלונות. כשלעצמה, המדיניות הזו אינה המצאה של הממשלה הנוכחית. כל הממשלות, מאז ומעולם, בישראל ובעולם כולו, נוהגות להתרברב בהצלחותיהן, ולהעלים את כשלונותיהן.
המיוחד בממשלת ישראל הנוכחית אינו במודל של הבלטה מול הסתרה, אלא בתרומתה הייחודית ליצירת המצב שבו המערכות הפיננסיות מרקיעות שחקים עם רווחיותן, בזמן שהציבור צולל לתהומות שאול כלכלי.
הטרור הכלכלי של ממשלת ישראל מדיניותה הכלכלית של ממשלת ישראל עושה נכון כאשר היא מעודדת את העקרונות הכלכליים המאפשרים צמיחה כלכלית של המשק. אך מדיניות זו של מאקרו-כלכלה, חייבת לבוא יד-ביד עם מדיניות מאקרו-חברתית, ומדיניות מיקרו-כלכלה בדמות מנועי רווחה.
בהעדר התערבות ממשלתית במשק, המאזנת את שיעורי הרווחיות אל מול המציאות החברתית, נוצר פער הולך וגדל עם קיטוב קיצוני בין עושר ועוני. רווחיות המערכות הפיננסיות מצביעה על כך שהקרקע ליצירת צמיחה כלכלית נמצאת, וזוהי הצלחה של ממשלת ישראל.
מאידך, הפערים המתעצמים בין שיעורי העושר והעוני מצביעים על כשל מערכות טוטאלי ביכולת לתרגם את הצמיחה הכלכלית של המשק, להישגים לטובת החברה הישראלית. העושר יודע לדאוג לעצמו, זה העוני שזקוק ליד מסייעת ולב פתוח. זה עוני שפוגש את ההיפך ממשלת ישראל. הוא פוגש יד קפוצה ולב אכזר.
מלחמת העצמאות של החברה הישראלית מאז 1977 היו בשלטון ממשלות ימין בהרכבים שונים, ומאז 1996 מתנהלת כלכלת ישראל בהתאמה למודל הכלכלה הימנית-קפיטליסטית של נתניהו. כמעט 35 שנים מאז נעלם הסוציאליזם מחיינו ויותר מ-15 שנים מאז התחיל נתניהו לנהל את המשק הישראלי. העשירים מתעשרים והעניים מתרבים.
יאיר לפיד שאל "איפה הכסף?" כשאלה רטורית. הוא יודע את התשובה.
שלי יחימוביץ בחרה לעלות על מסלול "סוציאל-דמוקרטי" (בערוץ הכלכלי בלבד), משום שהיא רואה את הסכנה הראשונה במעלה לחוסן החברה הישראלית.
ציפי לבני סימנה את הליכוד ונתניהו כיעד להחלפה משום שהיא מבינה שהרתעה ביטחונית-מדינית יכולה להחזיק מעמד בין סבבים, ובמקביל, אמרה במפורש: "לישראלים מגיע לחיות ולא רק בין סבב לסבב".
מדינת ישראל הוקמה לפני למעלה מ-60 שנה. החברה הישראלית נלחמת עכשיו על עצמאותה מול ממשלת ישראל והמערכת הפיננסית, מול גל גואה של טרור כלכלי-חברתי. בהעדר מנהיגות בשלה לשלב "תקומה חברתית" להבדיל מ-"תקומה מדינית", הישראלים ילכו שוב לאחר הבחירות האלה, כצאן לטבח הכלכלי בידי הקפיטליזם החזירי, הלוקח מהמשק את הדבש, וחולק עימו רק את העוקץ.
