אין יהודי בישראל שאינו יודע כי יום הקמת מדינת ישראל הוא כ"ט בנובמבר 1947. זהו הסיפור הרשמי של מדינת ישראל, עד כדי אזכורו במפורש במגילת העצמאות. מאידך איש איננו מזכיר את המשמעות האמיתית של החלטת העצרת מאותו יום: שחרור בריטניה הגדולה מן ההתחייבות המפורשת בכתב המנדט, כמפורט בוועידת סן רמו, והשארת נושא הסכסוך היהודי-מוסלמי על ארץ ישראל בידי הצדדים הניצים.
ישראל, בבואה להתמודד עם הרוב האוטומטי שיש לגוש המדינות המוסלמיות ותומכיהן בעצרת האו"ם, מחפשת, לטענת דובריה, את הרוב המוסרי - זה שהצביע לפני 65 למען "הקמת מדינה יהודית" (דהיינו, שחרור בריטניה מהתחיבויותיה). ישראל הרשמית מתגעגעת לאו"ם בן 50 המדינות שרובן דמוקרטיות שהצביעו לטובת תוכנית UNSCOP לחלוקת הארץ. אבל איזה רוב מוסרי הוא זה המשחרר מעצמה כמו בריטניה מן ההתחייבות הרשמית שלקחה על עצמה רבע מאה לפני כן? אם במוסר מדובר, אם בחוק בינלאומי מדובר, הרי המוסר והחוק דורשים שהמעצמה שקבלה עליה התחייבות הכתובה בכתב המנדט - להקים בית לאומי לעם היהודי - תקיים אותה, גם בכוח, תשמור על גבולות הבית הלאומי ותגרש את הפולש הזר, האלים, הג'יהאדי, שהצליח לחדור לתוככי הארץ המובטחת.
"כולנו פולשים" המוסר והחוק של ועידת סן רמו התבססו על שתי עובדות שהיו מובנות מאליהן בשנת 1922. אחת, יש עם יהודי שיש לו זיקה לארץ ישראל, ועל כן הוא זכאי להקים בה את ביתו הלאומי. השנייה, אין עם אחר שלו זיקה לאומית לאותו חבל ארץ. בתשעים השנה האחרונות לא חל שום שינוי בעובדות אלו, כמו שלא חל שינוי בחוקת ארצות-הברית או במגנה כרטה הבריטית. העם היהודי הוכיח את הזיקה בכך שנהר לארצו, על-אף המלחמות והאיומים. הערבים הוכיחו כי אין להם זיקה לארץ בהיותם שלוחי הג'יהאד. פתחי חמאד, שר החוץ בממשלת חמאס - סניף של "האחים המוסלמים" שהשתלט על שטח רצועת עזה - מסביר בשידור בערוץ טלוויזיה מצרי מיהם הפלשתינים:
"אל-אקצה ופלשתין הם חוד החנית של האיסלאם והמוסלמים. לכן כאשר אנו קוראים לעזרת אחינו הערבים, איננו קוראים לעזרתם כדי לאכול, כדי לחיות, כדי לשתות, כדי להתלבש, כדי לחיות חיי מותרות. לא, אנו קוראים לעזרתם במטרה להמשיך לנהל את הג'יהאד. השבח לאל לכולנו יש שורשים ערביים. כל פלשתיני בעזה וברחבי פלשתין מסוגל להוכיח את שורשיו הערביים מערב הסעודית, מתימן, או מכל מקום אחר. יש לנו קשרי דם, הלא כן?...באופן אישי חצי ממשפחתי היא מצרית. כולנו כאלה, יותר מ-30 חמולות בעזה קרויות אלמצרי, המצרים. אחים, חצי מן הפלשתינים הם מצרים ומחציתם הם סעודים! מי הם הפלשתינים? יש לנו המון משפחות הקרויות אלמצרי, הם מצריות! הן באות מאלכסנדריה, מקהיר, מדמיאט, מהצפון, מאסוואן ממצריים עילית! אנחנו מצרים, אנחנו ערבים, אנחנו מוסלמים, אנחנו חלק מכם!".
מחרה מחזיק לפניו
עזמי בשארה, נציג נבחר של החמולות הערביות בארץ ישראל לפרלמנט הישראלי, ומצהיר כדלקמן: "אני לא חושב שיש אומה פלשתינית. אני חושב שיש אומה ערבית. למרות מאבקי הנחרץ בכיבוש אני חושב שזו המצאה קולוניאלית. פלשתין עד סוף המאה ה-19 הייתה דרום סוריה הגדולה. ממתי יש כאן פלשתינים?".
הפקרות פושעת הפלשתינים, על-פי הודאתם וגאוותם, הם פולשים זרים לארץ ישראל, ונאמנותם נתונה לארצות מוצאם - מצרים, סעודיה, תימן, סוריה. החלטת העצרת מיום ה-29 בנובמבר 1947 היא אם כך הודאה בכשלון המערכת הבינלאומית להביא את החלטותיה לכדי מימוש; כישלון של המעצמות לאכוף את המנדט על הפולש המוסלמי הג'יהאדי שפלש לארץ ישראל מכל הכיוונים. החלטת העצרת מן ה-29 לנובמבר 1947 אינה מתווה לשלום אלא מתווה למלחמה, העברת ההחלטה מה-יהי-על-הארץ-הזאת מן הזירה המוסרית-חוקית-מדינית אל המציאות הצבאית, מה שקרוי Laissez Faire, דו-קרב בצהרי יום. ומדוע? כי הצד שנתפס כחלש הוא שקיבל את תוכנית החלוקה, והצד שנתפס כחזק שלל אותה, ואף הודיע קבל עם ועולם על ג'יהאד שיתבטא ברצח-עם. החלטת החלוקה שעליה חגג העם בציון הייתה שכפול מדויק של נוויל צ'מברליין החוזר מברלין עם peace in our times - שלום בימינו. בפעם הזו לא רק הממלכה הבריטית התנערה מהתחייבויותיה וקיוותה כי הג'יהאד ישלים את מלאכתו של היטלר, אלא גם שאר העולם ה"מוסרי" נתן את ידו לאותה הפקרות פושעת, בפעם השנייה תוך 10 שנים.
אל הריק הפוליטי-מוסרי-חוקי שהשאירה אותה מעצמה ושהשאירו כל המעצמות, נכנסה ישות אחרת - מדינת ישראל. על מדינת ישראל מוטלות כל החובות של אותה מעצמה שנטשה את משמרתה, ובמיוחד שמירת גבולות המנדט. הגבולות הללו הם, במקרה או שלא, הגבולות של מדינת ישראל דהיום, מן הים עד הירדן.
החלטת העצרת כיום כמעט זהה להחלטת העצרת שלפני 65 שנה. היא מאששת את העובדות: יש מלחמה בין היהודי לבין הג'יהאד, המועצה חסרת אונים לחלוטין למלא את התחייבויותיה החתומות כדין. מה שהשתנה הוא המצב על הקרקע. מספרם של היהודים גדל עשרת מונים, עוצמתם הצבאית - במאה מונים, והגבולות שעליהם מוכנים הג'יהאדיסטים לחתום היום נרחבים בהרבה מאלה שהם שללו מכל וכל לפני 65 שנה. למעשה, הצלחתם לשכנע את האו"ם להודות בפה מלא בכשלונו היא הודאה בתבוסה רבתי. מבחינה איסלאמית, זוהי נכבה דומה לזו שחוו באנדלוסיה, או לקריסת החליפות העות'מנית. זוהי הודאה בניצחונו של היהודי, וניסיון חיוור לחלץ מן התבוסה איזשהו אוד של כבוד.
התוצאה הישירה של החלטת העצרת בשנת 1947 הייתה מלחמה שהסתיימה במילוי חלקי של כתב המנדט - הקמת הבית הלאומי לעם היהודי וגירוש חלק מן הפולש הג'יהאדי בחזרה לארצות מוצאו. התוצאה הישירה של החלטת העצרת מיום 29 בנובמבר 2012 תהיה דומה מאוד, גם אם לא מיידית. כוונותיו הזדוניות של הג'יהאד לצורותיו - מטרור הרקטות מעזה ועד לטרור המעונב מרמאללה - לא השתנו. חוסר האמינות של הקהילייה הבינלאומית ונטייתה להתכופף, קדימה ואחורה, לטובת הג'יהאד, גם הם לא השתנו. לכן לניסוי הזה תהיה אותה תוצאה כמו כל הניסויים האחרים בחלוקת הארץ, שכולם הסתיימו בהתעצמות היהודים ובתבוסת הג'יהאד.
טוב יעשו היהודים אם יאמצו את ההגדרה של החמאס לשאלה "מיהו פלשתיני". כאשר מדינת ישראל תנהג בהתאם להגדרה ובהתאם לכתב המנדט, יתחיל הקץ על הכיבוש המוסלמי של ארץ ישראל.