צהלות השמחה לאיד מכל צידי הקשת הפוליטית נוכח פרישתו של
אהוד ברק וחזרתה של
ציפי לבני אל הזירה, הוכיחו בשבוע האחרון יותר מתמיד שאנחנו נשלטים על-ידי תחושות של כעס. יותר משאנחנו רוצים לחתור לפתרון, אנחנו מחפשים את הנקמה. רוב הישראלים מצביעים הצבעה רגשית ונותנים לאכזבה להוליך אותם שולל אל הקלפי.
קחו למשל את אהוד ברק. העובדה שהציבור מרוצה מתפקודו כשר ביטחון בקושי גירדה בשבילו את אחוז החסימה. גם ניהול המערכה בדרום במתינות ובשום שכל לא הצליחה למתן את דימוי המנותק שדבק בו. מה שרוב האנשים חושבים כשהם רואים את ברק אלו הדברים הבאים: גר באקירוב, מנגן על פסנתר כנף וחובב תיאטרון ומכניקת קוונטים. איפה לעזאזל הוא חושב שהוא חי? ולא רק זה. הציבור רואה בברק "ברחן" סדרתי שפירק את מפלגת העבודה, העביר ארבעה מנדטים לצד השני ולבסוף נטש את בעליהם כשהם מדממים למוות בצד הדרך. אחרי כל זה אנחנו רק רוצים שהוא יעוף לנו מהעיניים. עושה רושם שהרקורד המוצלח שלו כשר ביטחון פחות חשוב מהציון בהתנהגות.
או את ציפי לבני. היא כשלה בעבר בהרכבת
ממשלה, היא הצליחה לרסק מפלגה עם 28 מנדטים, ישבה על הגדר יותר מדי זמן, וכשחזרה נוכחה לדעת שבחיים הפוליטיים אין ואקום. הרושם שהציבור קיבל - ובמידה רבה של צדק - הוא שכשציפי לבני לא מקבלת את מה שהיא רוצה היא לא משחקת. לבני צברה לא מעט ניסיון והיא מייצגת אג'נדה שחסרה במרכז המפה הפוליטית ועם זה היא מבקשת להיבחר שוב. אבל לציבור קשה להתעלות מעבר לכעס. הקולות שנשמעו בעקבות חזרתה, מזכירות התנהגות של אוהדי כדורגל - זעם, זעם, ועוד פעם זעם. הקבוצה הפסידה? שהמאמן ילך הביתה ולא יחזור יותר לעולם. גם במקרה של לבני עושה רושם שהדרך והתוכן פחות חשובים מהרושם האיסטניסי שהותירה ההתנהלות שלה.
אבל ברגע שמתעלים קצת מעל תחושת הנבגדות ובוחנים את דרכה ולא רק את רשימת כישלונותיה (אם יש מישהו שלא נכשל, שיקום), מבינים ש
יש מקום לציפי לבני. זה לא שהיא שולפת רעיונות שאינם קיימים כבר במרכז הפוליטי. אלו הם הדגשים שהיא שמה. אלו הם סדרי העדיפויות הנכונים. הראשון הוא תהליך מדיני והשני הוא פתרון של שתי הבעיות החברתיות הכי כואבות מתוך הבנה שבכלכלה אי-אפשר לקבל הכל. הבעיות האלו, כפי שלבני איבחנה נכון, הן חוסר שוויוניות בחינוך ומצוקת הדיור.
בעוד ש
יאיר לפיד חושב שהמרכז הוא ברירת המחדל בין ימין לשמאל, ושעצם הימצאותו באמצע האמפליטודה תגרום למטוטלת להתאפס עליו, ו
שלי יחימוביץ' מתנהגת כאילו שצמד המילים "הסכם שלום" הן גחלים לוהטים שעלולים לשרוף את גלימת המלכות שלה, לבני אומרת את האמת.
והאמת היא שאין לנו יותר מדי זמן. בעוד אנחנו מוחים בכיכרות על יוקר המחיה והפערים החברתיים, הרכבת דוהרת בלי הקטר. צדק חברתי זה חשוב, הוא נוגע לרווחה של כולנו, אבל התהליך המדיני חשוב יותר. הוא נוגע לעצם קיומנו. בלעדיו לא יהיה לנו ביטחון. בלעדיו נהפוך למדינה דו-לאומית. זה נכון במיוחד בשבוע בו האו"ם העניק לאבו מאזן את השדרוג למדינה משקיפה והליכוד הציג את הרשימה הימנית ביותר שאי פעם הייתה לו.
שלי יחימוביץ' לא הפנימה שכדי להוות אלטרנטיבה לשלטון נתניהו, היא צריכה להתעסק גם בדברים שהיא לא אוהבת. חסרה אצלה התייחסות רצינית לנושא המדיני-ביטחוני. גם אם תשחרר את כל הרווחים הכלואים בפעולת גרילה נועזת וגם אם תבטיח למצביעים להוריד להם את הירח בצורת מס ערך מוסף דיפרנציאלי, היא לא תכסה על החולשה הזאת.
כנ"ל לגבי יאיר לפיד. לו דווקא יש תוכנית מדינית. העיתונאי עופר שלח כתב אותה, אבל איכשהו זה לא עובד. זה לא עובד כי התחושה היא שלפיד ושלח לא מדברים באותו קול ושהחיבור ביניהם מבוסס על חברות והערכה הדדית ולאו-דווקא על דרך משותפת.
פוליטיקה נמוכה הבכי והנהי בעקבות חזרתה של לבני כמו גם השמחה לאיד עם הסתלקות ברק נגועים בחשבונאות של חנוונים קטנים. אם הטיעון ש"צריך משהו חדש" הוא האס המנצח שלהם, הרי שמרכולתם דלה מדי.
יחימוביץ' ולפיד אינם יכולים להביא לשינוי לא בגלל מה שיש להם אלא בגלל מה שאין להם. אפשר לשפץ תמונה שצולמה, אפשר להדגיש צבעים, להוסיף קונטרס, אבל אי-אפשר להוסיף לתמונה אינפורמציה שאין בה. ליחימוביץ' וללפיד אין אמירה מדינית רצינית, כי הנושא הזה לא מעניין אותם מספיק. הם לא מתמקדים בו. הם מתמקדים באיך למשוך מצביעים צעירים. אבל הפוליטיקה היא לא עיר הנוער 2012. במגרש של הגדולים מתעסקים עם בעיות של גדולים. התעלמות מהן אינה מטשטשת את הבעיות, להפך - היא מציפה אותן.
לבני לא מתחמקת מהדיון בסוגיות המדיניות ולכן היא מציגה אלטרנטיבה בשביל בוחרים ממרכז המפה הפוליטית שאהבו את נאום בר-אילן ולא אוהבים את הפעולות ההפוכות להכעיס שנתניהו עושה. אם היא תצליח להרכיב רשימה שתכלול את
דן מרידור ומיקי איתן, שהליכוד ביתנו כבר מזמן אינו ביתם, ותצרף את
מבקר המדינה לשעבר
מיכה לינדנשטראוס, היא תוכל להעביר מצביעים מהימין ולכפר על חולשה שאולי יש אצלה בתחום העשייה. היא תוכל להציג אלטרנטיבה לנתניהו.
אבל כדי שזה יקרה, המצביעים צריכים לתת עוד צ'אנס. הציבור שנכווה ברותחין רוצה להעניש ומחפש את מי שעוד לא שבר לו את הלב. זה אנושי, אבל זה לא מקדם לשום מקום. הציבור צריך לקחת בחשבון שהצבעה על בסיס רגשי היא מעגל. היא עלולה לייצר מצב שבו אותם רגשות שליליים יופיעו שוב.
