לפני שבועות אחדים פרסם
ידיעות אחרונות סדרת כתבות בשם "משרתם של ישראלים" - של אנשים בעבודות שירות: בודק ביטחוני בשדה תעופה, מלצרית, מוכרת בחנות ספרים, וכדומה. מסקנתם של העובדים היא כי הישראלים הם גסי רוח במידה יוצאת דופן. אך רבים מה"טוקבקיסטים" מטילים ספק בגסות הרוח של הישראלים, ואפילו מאשימים את ידיעות אחרונות בניסיון מכוון להכפיש את ישראל. זה, היות שהם מעולם לא נתקלו בכל כך הרבה גסי רוח, ומכאן שהכותבים ודאי משקרים.
אבל ייתכן כי שני הצדדים אומרים אמת, והסיבה לשוני בעמדות היא מתמטיקה פשוטה: גודל המדגם. מוכרת בחנות ספרים ממוצעת פוגשת כ-200 לקוחות ביום; גם אם רק 2 אחוזים מהישראלים התנהגו אליה בגסות, מה שמציב את ישראל ברשימת המדינות המנומסות בעולם, אותה מוכרת עדיין עלולה לפגוש ארבעה לקוחות גסי רוח, בממוצע, בכל יום נתון. כך, בודק ביטחוני בשדה התעופה, שעבודתו מזמנת לו מפגש עם אלפי בני-אדם בכל יום, עלול לפגוש עשרות אנשים גסי רוח, מה גם שהאווירה בשדה תעופה אינה מעודדת שלווה ונועם. קל אפוא להבין מדוע רבים אשר מעצם תפקידם משרתים מאות אנשים ביום, יגיעו למסקנה ש"הם", הלקוחות, חצופים ובלתי מנומסים. לעומת זאת, אדם שאינו עוסק בעבודה כזו, ולכן פוגש לקוחות מעטים ביחס, ייתקל בגסות רוח של לקוחות רק לעיתים רחוקות.
פניה האמיתיות של החברה לא רק ההתעלמות מן ההבדל בגודל המדגם הופכת את הדיווחים האמורים לחסרי ערך כמדדים נכונים ובדוקים למידת גסות-הרוח (או נימוס) של הישראלי הממוצע. גם נטייתנו לזכור מאורעות שליליים בבהירות רבה יותר ממאורעות חיוביים תורמת לשיבוש בהערכותינו. סביר מאוד כי הבודק הביטחוני או הזבנית בחנות הספרים נתקלים מדי יום במאות או אלפים של אנשים מנומסים, אך אינם זוכרים (או אינם מזכירים) אותם. מה שנחקק בתודעתם הוא רק אותם חילופי דברים בלתי נעימים שאיתרע מזלם להיתקל בהם באותו יום.
נראה כי חלק לא קטן של הכתבות בעיתונות עוסק, במכוון, בתיאור המציאות כפי זו משתקפת מנקודת ראותו המסוימת של הצופה. אין בכך כמובן כל פסול; אדרבא, חלק מתפקידיה של העיתונות הם חשיפת הקורא לנקודת המבט של אנשים שונים ממנו, ואפילו שונים מאוד, כגון זו של מהגר מסודן או של זוכה פרס-נובל. אך יהיה זה פזיז להסיק מזווית הראייה האישית, הפרטית, וניסיונו האישי של אדם אחד, מסקנות כלליות על החברה כולה, מה גם שלעיים העיתונאים מחפשים מרואיינים לא לפי העניין שיש לציבור במעשיהם או בידיעותיהם, אלא משום שנקודת מבטם מבטיחה מראש שתציג את תמונת העולם שהעיתונאי (או העורך) מבקש להדגיש.
כשנתקלים בכתבות המראות לנו את "פניה האמיתיות של החברה הישראלית", באמצעות התנסויות האישיות של מספר קטן של אנשים אשר העיתון בחר לראיין, כדאי לזכור כי התמונה מורכבת הרבה יותר ממה שמשקפים לנו, ולהיזהר שלא לקפוץ למסקנות חפוזות. הרי כולנו מכירים את "הישראלי הממוצע" דרך ההתנסויות האישיות שלנו, ובעצם לכל אחד מאיתנו תמונה מעוותת שלו. בניגוד למקובל לחשוב, לעתים ניסיון אישי (שלנו או של אחרים) דווקא אינו הדרך הטובה ביותר להבין את המציאות.
