לאור הזעזועים המתחוללים במערכת הפוליטית בימים אלה, ראוי למקד את האירועים והתהליכים למסקנות המתחייבות.
פילוגים ופיצולים במפלגות הוצגו והוקעו תמיד, על-ידי כל המפלגות, כמעשי בגידה פסולים. ההיסטוריה הפוליטית והמפלגתית מלמדת כי זהו תהליך מציאותי שאי-אפשר לעצרו בעידן הפריימריז והתקשורת ההמונית הרב-ערוצית.
קיים ספק האם המסגרות המפלגתיות הקיימות מתאימות לטפל בנושאים ובמחלוקות העכשוויים. זאת בעיקר לאור העובדה שאצל רבים מהאזרחים התחדדה יכולת ההבחנה של הפרט בין עיקר לטפל, בין אמינות לבין דמגוגיה, בין סיסמאות והבטחות לבין תוצאות ממשיות.
גם הבוחרים המפלגתיים הנאמנים, מפצלים את תמיכתם ונאמנותם, באורח סלקטיבי ורציונלי, על-פי האנשים, הנושאים והמועמדים. הנאמנות שהייתה בעבר טוטאלית, הפכה סלקטיבית. רובם מצביעים אחרת לכנסת, אחרת לרשות המוניציפלית, אחרת להסתדרות ואחרת לוועד העובדים. בכך הושלם תהליך בריא של בחירות מפוצלות. המצביעים חדלו להיות "כרטיס מגנטי" של נאמנות למפלגה בכל מערכה.
אנשים פוליטיים שנחשבו בעבר במפלגותיהם "בוגדים" ו"עריקים" הפכו בהמשך למנהיגים ולמייצגים של המפלגות, גם בזירה המוניציפלית וגם בזירה הממלכתית. בהקשר זה ראוי להזכיר שמות רבים כגון: יצחק נבון, חיים הרצוג,
שמעון פרס, טדי קולק,
אהוד אולמרט, אליעזר שוסטק,
עמיר פרץ,
חיים רמון,
רוני מילוא,
עמרם מצנע,
דן מרידור.
