"ז'בוטינסקי במרכז" - זוהי תוכנית מיוחדת לתלמידים ולבני נוער, בעיקר מהפריפריה, שיוזם מכון ז'בוטינסקי (גילוי נאות: יש לי הכבוד להיות מנהלו). "במרכז" - לא במשמע מרכז הליכוד, ולא מרכזי מפלגות אחרות, אלה שיש להן מרכז ומוסדות. גם לא במובן של המרכז הפוליטי העכשווי, מושג שנהפך לפופולרי בתמונת ההיערכות לבחירות המתחממות.
כל מפלגה חדשה שצצה, טוענת משום-מה לכתר המרכז, לאמור שהיא-היא המרכז, כאילו המרכז הוא משאת-נפשם של רוב הבוחרים. גם שתי המפלגות הגדולות, הליכוד מכאן והעבודה מכאן, טוענות האחת שהיא מפלגת המרכז וימינה, והשנייה שהיא מפלגת המרכז ושמאלה.
כאשר מדובר בתוכנית החינוכית שמפעיל זה 75 שנה מוסד המורשת הנושא את שמו של המנהיג הציוני, יש כפל משמעות ל"מרכז" שבכותרת: האחת - גיאוגרפית, לאמור במרכז
הארץ, בלב תל אביב, והשנייה במרכז הלימודים שמקנה מכון ז'בוטינסקי לאלה הבאים בשעריו.
מסתבר, כי ז'בוטינסקי משחק תפקיד מרכזי במערכת הבחירות לכנסת ה-19, הגם שחלפו 72 שנה מאז מותו, שמונה שנים לפני קום המדינה. בנאום הצגת רשימת הליכוד לכנסת הכריז ראש הממשלה
בנימין נתניהו, בבחינת התחייבות, כי הליכוד ישמור על מורשת ז'בוטינסקי.
אף כי נתניהו בא מבית רביזיוניסטי, בית שבו אבי המשפחה שקד לכתוב על ז'בוטינסקי ותורתו, משום-מה ראש הממשלה אינו מרבה להזכיר את "אבי התנועה", וממעיט בציטוטים ממשנתו. הוא עושה כן לעתים נדירות, למשל ביום הזיכרון הממלכתי, בנאום שהוא נושא בכנסת על-פי חוק ז'בוטינסקי.
יתר על כן, הליכוד אינו מפגין תמיכה יוצאת מן הכלל במוסד המורשת הנושא את שמו של ז'בוטינסקי, השוכן בקומת המסד של בית ז'בוטינסקי. ארכיון המכון אוצר גם את ארכיון הליכוד, כתנועה ששורשיה בתנועה הרביזיוניסטית מלפני קום המדינה. ובכן, לשם מה השמיע נתניהו את המובן-מאליו-כביכול? מדוע נזקק ראש הממשלה וראש התנועה להדגיש בשעת הלילה הכה-מאוחרת את הנאמנות למורשת ז'בוטינסקי?
הוא עשה כן מתוך מצוקה מסוימת לנוכח הרכב הרשימה החדשה וכמענה לכל המתריסים נגד הליכוד, ששילח שלושה "נסיכים" - השרים בני בגין,
דן מרידור ו
מיכאל איתן (הירשפרונג מבית אבא), הביתה. עם לכתם, פגה, כביכול, גם מורשת ז'בוטינסקי בתנועתם. "המורשת כבתה" - ביקר אחד, "סממנים פאשיסטיים צצו" - ביכה שני.
ז'בוטינסקאים כפטריות לאחר הפריימריז אך מעל לכל, מרגע שנודעו תוצאות הפריימריז בליכוד, צצו לפתע בכל גווני השמאל - ז'בוטינסקאים מובהקים. גל של אהדה-מדומה לזאב ז'בוטינסקי וגל של געגועים-הזויים למנחם בגין הציפו את כל חוגי השמאל, ואת כל עמודי הארץ.
הלכה הדמוקרטיה, הלכה הליברליות, הלך ההדר - קוננו המספידים הללו בדמעות תנין, כאילו הם לא גידפו את הליכוד כמפלגה ימנית קיצונית, ר"ל, עוד קודם לבחירות המקדימות. כפי שכתב צור ארליך ב"מקור ראשון": האיש שכל כך שנאו אותו, ושונאים אותו, הוא לפתע "לא פאשיסט, לא מוסוליני, לא ולדימיר ולא נץ: ז'בוטינסקי מה-זה איני"...
"איני" - מקובל, חיובי בסגנון הברנז'ה, כמובן רק לצורך ניגוח היריב השנוא. אז נוטלים קמצוץ מז'בוטינסקי, מוסיפים תבלין מבגין-האב, ותוך עיוות דבריהם מטילים בוץ ורפש בנבחרת הליכוד שכוננה עתה בהצבעת רבבות חבריו.
ז'בוטינסקי הוא כרגע במרכז התודעה של דוברי השמאל אך ורק כדי "להשתמש ולזרוק", תוך התיימרות לדעת טוב יותר מחבר-הכנסת מן השורה בליכוד מה אמר ראש בית"ר על תגר והדר. אז נכון, לא כל אחד מאנשי הליכוד יודע לצטט הרבה ממשנתו, לא כל אחד יכול להתיימר לדעת ולו מקצת מהגותו (מה שחבל כשלעצמו), אבל הצביעות כאן חוגגת: יריבי הליכוד, ברוב ייאושם, תוקפים את בנימין נתניהו כיום, כשם שתקפו את נשואי געגועיהם הצבועים בעבר - זאב ז'בוטינסקי ומנחם בגין.
נקודה חיובית מצד שני, יש לשאוב עידוד מכך, שפוליטיקאים ופובליציסטים נזקקים בימים אלה לכתביו של ראש בית"ר, לדלות מתוכם ציטטין ותחמושת, ולו רק לנגח בהם את יריביהם, האמורים (וכדאי להוסיף - מתיימרים) להיות ממשיכי דרכו. אולי כתוצאה מכך שהללו צוללים לכתבים ה"אסורים", הם יגלו את הרלוונטיות שלהם לימינו, יפנימו מרעיונותיו המבריקים ולא רק מה שנוח להם לצרכים פוליטיים עכשוויים, ובמרכזם - הזכות של העם היהודי, העולה על כל זכות של מישהו אחר, למולדתו ההיסטורית.
אולי כך ילמדו, כי ארץ-ישראל והעם היהודי במרכז - בזכות העובדה שז'בוטינסקי במרכז.
