פעם היה לכל מפלגה מצע רעיוני שממנו לא זזה. האידיאולוגיה הייתה מקודשת עליה ללא עוררין והיא הייתה גם זו שסללה את דרכה לקרקע המציאות. נבחר שהעז לדלג על פניה פשוט גורש ממנה בבושת-פנים. זה היה, למשל, גורלו של אליעזר לבנה, איש מפא"י ההיסטורית, שסולק ממפלגתו על שההין להמרות את הצו הפועלי שלה כשהמיר את דירת השיכון הצנועה שלו בווילה מרווחת על דעת עצמו; ועכשיו זהו גם גורלם של בני בגין,
דן מרידור ומיקי איתן, נסיכי "הליכוד", שסולקו ממנו מחמת מתינותם, שלא התאימה עוד לרוחה חדשה של המפלגה שהפכה לימנית-קיצונית.
איבוד הזהות מפלגת "העבודה", שהייתה ביסודה מפלגת פועלים סוציאל-דמוקרטית, איבדה לחלוטין את זהותה ההיסטורית. מרבית אנשיה הם היום אנשי-מרכז, שרוח הפועלים היא מהם והלאה. לא פחות ממנה איבדו גם את זהותן הרעיונית מרבית מפלגות הימין והשמאל של העבר, הרואות את עצמן כיום כמפלגות של מרכז. כאלה הן קדימה של
שאול מופז, שהיא אנדרוגינוס בין "העבודה" ל"ליכוד"; "התנועה" החדשה של
ציפי לבני, בעבר נסיכת הליכוד, שהיא עכשיו אותה הגברת בשינוי האדרת, עם פזילה אל השמאל; ו"יש עתיד", של
יאיר לפיד, שהיא ללא שום מצע אידיאולוגי ברור ושעדיין מגששת את דרכה באפלה של דרך ללא דרך.
שומרות הגחלת יוצאות מן הכלל הן רק מפלגות הימין הקיצוני, כמו "האיחוד הלאומי" ו"הבית היהודי", וגם מפלגות השמאל הקיצוני, כמו "מרצ" ו"חד"ש", הממשיכות לשמור באדיקות יתרה על הגחלת הישנה שלהן, בלא להתגמש במצען הרעיוני. אותם דברים אמורים גם בשס - הנותרת נאמנה למצעה הדתי.
במציאות הישראלית של היום אין עוד למרבית המפלגות סנטימנטים לאידיאולוגיה ולפיכך גם אין להן כל כוונה להשתעבד למצע הרעיוני שלהן. הריאל-פוליטיק הוא זה שמכתיב בהן את הטון וההסתגלות למציאות היא זו ששולטת בשטח. במקום חזון של ימין ושמאל מן העבר, יש היום רק ריאליזם של ימין קיצוני ושמאל קיצוני, כשבתווך מדשדש לו, בקול ענות חלושה, קול המרכז הבלתי-ברור. אחרי ככלות הכל שואפות מרבית המפלגות להישיר את מבטן אל המציאות כפי שהיא, מבלי לתקן או לייפות אותה. ככל הנראה עברו הימים של "באין חזון - ייפרע עם", ונותרה רק הנוסטלגיה למה שהיה ואיננו.
