בעקבות החלטת האו"ם להכרה במדינה פלשתינית בגבולות 67', מתחיל שלב טקטי חדש של פיוס זמני בין הפת"ח לחמאס, בתהליך השלבים להשגת היעד המשותף, לחיסול "הישות הציונית", על-מנת להגיע לממש את "זכות השיבה" לפלשתין השלמה ללא אף יהודי בתוכה.
בניגוד לעבר, החמאס נתן הפעם מנדט של תמיכה לאבו-מאזן, למהלך המדיני של הליכה לאו"ם להשגת התמיכה. החמאס מצפה שאבו-מאזן יצליח אולי לממש בשטח את החלטת האו"ם בדבר מדינה פלשתינית בגבולות 67', כולל תמיכה וסיוע כספי ודיפלומטי של המערב. על-רקע זה, החמאס יוכל לעבור לשלב הבא שמשמעותו השתלטות על הרשות הפלשתינית ועל שטחי יהודה ושומרון, בהנהגתו של אבו-מאזן ברמאללה. בהמשך, לפתוח באינתיפאדה חדשה, בסיוע אירני, על-פי הדגם של עזה, בדרך לשחרור פלשתין כולה.
הפיוס בין החמאס לפת"ח טוב לשלום או להמשך הטרור? עד להחלטת האו"ם, הטרור החמאסי מעזה זכה להשגים ולפופולריות בדעת הקהל הפלשתינית. מעתה גם לאבו-מאזן ולפת"ח יש הישג ופופולריות. איזון הפופולריות הזמנית הזאת, פותח מחדש את האפשרות לפיוס בין הארגונים, שמקורו גם בנאום הלוחמני הארסי של אבו-מאזן "המתון" נגד ישראל, שתואם את ה"סגנון" החמאסי.
פתחמאס - יריבות טקטית, שותפות אסטרטגית בין שני הארגונים היריבים, פת"ח וחמאס, יש פילוג טקטי אבל ברית וזהות אסטרטגית של השגת מטרה משותפת, להשגת "זכות השיבה" לפלשתין השלמה, וחיסול "הישות הציונית".
"חלוקת העבודה" בין שני הארגונים קובעת:
הפת"ח "המתון", ימשיך לנהל מאבק מדיני בסיוע ה"עולם הנאור" בעוד שהחמאס הקיצוני, ימשיך לנהל מאבק אלים בסיוע אירני וערבי.
החמאס לא משנה את האסטרטגיה, אלא רק את הטקטיקה הזמנית, לטובת הקוו המדיני של אבו-מאזן. המדובר בתרגיל הונאה זמני כמו בעבר, הכל במסגרת "תורת השלבים" של ערפאת.
מציאות מדינית חדשה בעקבות החלטת האו"ם המהלך של אבו-מאזן, להשגת תמיכת האו"ם למדינה פלשתינית בגבולות 67' משנה את המציאות המדינית וקובע נוסחה חדשה: הינתקות מהסכמי אוסלו, הינתקות מהנוסח "שטחים תמורת שלום", הינתקות מהסכמה פלשתינית לויתורים (הגושים) בתמורה לנסיגה ישראלית, הינתקות ממשא-ומתן לפשרה ולויתורים והעברת הסכסוך לזירה המשפטית הבינלאומית, בסיוע האביב הערבי מוסלמי וחזרה לתביעה ל"זכות השיבה" לפלשתין השלמה ללא אף יהודי בתוכה.