בדור האחרון זכתה מדינת ישראל להתברך במיליון עולים חדשים, שהגיעו אלינו מארצות חבר העמים. כיום קשה לראות מגזרי חיים משמעותיים בישראל, כמו מערכת בריאות מתפקדים בלי כוח האדם שבא עם העלייה מרוסיה. זו עלייה שברכה את מדינת ישראל גם בשדה האומנות והמדע.
אני חש, שלכתובתה של עלייה זו נאמר פסוק נפלא ומרגש של הנביא ישעיה "וְנִלְוָה הַגֵּר עֲלֵיהֶם, וְנִסְפְּחוּ עַל בֵּית יַעֲקֹב "(פרק י"ד 1), אך למרבה הצער על הפסוק הזה דרש ר' חלבו "קָשִׁים גֵּרִים לְיִשְׁרָאֵל כְּסַפַּחַת". (בבלי, יבמות, מז ב).
מול הפתיחות של הנביא ישעיהו, החוזה רצון של בני עמים אחרים להסתפח אלינו וקבלתם לחיקנו בזרועות פתוחות, אנו עדים לביטוי מעליב בוטה ומתנשא המתייחס אל הרוצים לבוא אל חיק היהדות כאל נגועים בספחת.
ספחת היא אחת מהמחלות הקשות. בספר ויקרא י"ג 2 מוזכרת מחלת הספחת יחד עם בַּהֶרֶת כנגע חמור וקשה בעור. למרבה הכאב, ניתן למצוא אצל הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה י"ג, י"ט את האמירה הקשה - "אמרו חכמים: קשים גרים לישראל כנגע הצרעת...".
לצערי, הרמב"ם מקטלג את כל המבקשים להתגייר כנגע של צרעת ובהמשך אף מציין, שהם עלולים להטעות את ישראל, כי רבים בהם האפיונים של אספסוף.
כיום - לא באחרית הימים - חיים בתוכנו רבבות שמבקשים להסתפח אלינו. הייתי רוצה שהיחס אליהם יהיה כדברי המסר התנ"כי ההומאני שמבטא הנביא ישעיהו. בחיי היום יום שלנו חסרה לי גישה מחבקת העולה מהכמיהה של הנביא ליום בו "וַהֲנִיחָם עַל אַדְמָתָם וְנִלְוֶה הַגֵּר עֲלֵיהֶם וְנִסְפְּחוּ אֶל בֵּית יִשְׁרָאֵל."
קשה לקבל מציאות של יחס פוגעני ומשפיל כלפי אוכלוסיה, שנותנת מהמיטב שבה לחברה הישראלית. אי-אפשר להתעלם מנעילת דלתות בפניהם, כנעילת דלתות בפני נגועים בבהרת, בצרעת ובספחת.
לרשימה זו נדרשתי, לאחר שלויתי תלמיד שעלה לישראל במסגרת תוכנית נעל"ה. עלייתו אושרה על-פי חוק השבות. אביו יהודי והאם אינה יהודיה. התלמיד סיים בהצטיינות את לימודיו בבית ספר תיכון. עבר תהליך גיור כולל ברית במסגרת שרותו בצבא. סיים בהצטיינות את לימודיו בטכניון. כמוהו, אותו מסלול עברה חברתו לחיים איתה ביקש להינשא ולהקים משפחה.
התהליך, שעבר ברבנות עד שקיבל התר לנשואים, העניקה לו ולחברתו את כל עומס וכובד הביטוי - "קָשִׁים גֵּרִים לְיִשְׁרָאֵל כְּסַפַּחַת". הם עברו שלב כואב המפקפק, ליתר דיוק מערער, בדבר אישורי הגיור שישנם בידיהם. גיור שבוצע תוך שרות בצה"ל על-ידי רבנים שהוסמכו לכך על-ידי הצבא.
אנשים - שכל הוויתם נטועה בישראל ועברו תהליך גיור בצה"ל - נאלצו לחוש כנגועים בספחת, וחבל. גם הסיום הטוב, שהיה לסיפור הזה, לא הפחית ממידת המועקה והעלבון של זוג, שהתעקש להינשא לא בקפריסין, לא בנישואים אזרחיים ולא בכל אלטרנטיבה אחרת, אלא התעקש על חתונה, שתיערך על-פי ההלכה ובנוכחות רב.
