עריקתו של
עמיר פרץ משורות "העבודה" אל שורות "התנועה" היא בגידה מפורשת בכור-מחצבתו וסטירת-לחי למחנה של תומכיו. מעבר לכך יש בה גם מוגות-לב מצד מי שאינו מוכן להתעמת עם המחנה הנגדי שבראשות היו"ר
שלי יחימוביץ'.
למען הגילוי הנאות צריך להודות שאת העריקה ניתן היה למנוע מראש. כל מה שנדרש לצורך כך היה מעט רצון טוב מצידה של היו"ר יחימוביץ'. סירובה העיקש לפגישה בארבע עיניים עם פרץ כדי ליישר את ההדורים ביניהם הוא שגרם לקרע העמוק בין השניים ובסופו של דבר גם לפיצוץ הנורא. מלחמת ה"אגו" של שני הניצים, שהתעקשו במפורש שלא לוותר, רק הוסיפה עוד שמן למדורה הבוערת. יחד עם זאת ייאמר לזכותו של עמיר פרץ שנהג ביושר מוחלט כשהסכים לוותר על המנדט שלו ולהתפטר מן הכנסת - בהבדל מנבחרים אחרים שקדמו לו ושערקו ממפלגתם למפלגה יריבה מבלי לעשות את המתבקש מאליו.
ללא מנצח גם אם אין לבכות על חלב שנשפך, הרי שבשורה התחתונה יהיה זה עמיר פרץ שיצא מופסד מן העסקה שעשה. ירידתו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא בולטת לעין, כשמן המקום השני ב"עבודה" הוא צונח עכשיו למקום השלישי ב"תנועה". אחרי ככלות הכל יש הבדל תהומי ביחסי הכוחות של שתי המפלגות, כאשר "העבודה" היא זו שניצבת במרומי טבלת המפלגות המתמודדות, בעוד "התנועה", כמפלגה "ירוקה", נשרכת הרחק מאוד אחריה.
בסופו של דבר אסור גם לשכוח שלא שלי יחימוביץ' וגם לא מפלגתה היא זו שניזוקה ממה שפרץ עולל. אחרי ככלות הכל היא זו שייחלה לאידו. ויתר על כן: פרץ לא הותיר אחריו אדמה חרוכה, גם אם אנשי מחנהו נותרו יתומים ממנו, אלא שבדעתם כלל לא עלה ללכת בעקבותיו ולערוק למפלגה יריבה. הלקח הנלמד ברור למדי: במלחמה על האגו פשוט אין מנצח.