מכתב גלוי לאירופה

אירופאים נכבדים, זימנתם את שגרירינו לנזיפה על המעשה הטבעי ביותר לעם: התיישבות באדמתו. התבלבלתם. לא התיישבנו ב"שטחים פלשתינים כבושים". זוהי ארצנו. מולדת יחידה לעם היהודי. לא חזרנו ארצה בגלל פוגרומים ולא בגלל השואה. לא ביקשנו שתעשו לנו טובה "על חשבון הפלשתינים" בגלל התחביב ארוך השנים להשמיד, להרוג ולאבד יהודים. חזרנו הביתה כי זאת הייתה משאת נפשנו משך דורות. מעולם לא ויתרנו על חלום שיבת ציון. בכל מקום בעולם, יהודים התפללו כשהם מכוונים עצמם לציון. שלוש פעמים ביום התחננו לחזות במו עיניהם בשיבת ציון. בכל פעם שאכלו לחם, הודו לאלוהיהם אבל זכרו לבקש "רַחֵם על ציון" וגם "וּבְנֵה ירושלים במהרה בימינו". ברגע המשמח בחייהם, נשבעו החתן והכלה בשבועת גולי ציון "אם אֶשְׁכָּחֵךְ ירושלים - תִּשְׁכַּח ימיני". מחזור השנה היהודי בגולה כוון בהתאם לעונות החקלאות הארצישראלית. עַמנו החל לחזור לארצו בקבוצות הולכות וגדלות מאה שנים ויותר קודם להקמת התנועה הציונית. במקביל, הארץ שמרה אמונים לבניה. מעולם לא קיבלה אומה אחרת. מאז שגלינו, לא התקיימה פה מדינה כלשהי. רובה המוחלט של הארץ שמַם מאות בשנים. עברו בה נוודים. לאחר החורבן השני, במאה הראשונה לספירה, נותרו יהודים רבים בארץ. הם שרדו את הכיבוש הנוצרי עד המאה השביעית, אז הגיע הכיבוש המוסלמי והציב שתי ברירות בפני יהודי הארץ: התאסלמות או גלות. אלה שדבקו באלוהי ישראל, גלו. אלה שדבקו בארץ ישראל - התאסלמו. הם חיו כאנוסי ספרד במשך דור או שניים ואז נטמעו. אכן אירוניה היסטורית - הוותיקים באמת מבין ערביי הארץ הם חלקית בעלי שורשים יהודיים. השאר הגיע ברובו לאחר שהתחלנו בשיבתנו הביתה. כמו המהגרים המוסלמים אצלכם, גם לארץ ישראל הגיעו מוסלמים מארצות האזור בחפשם עבודה. רבים מהם הגיעו עם הכיבוש הבריטי. הבריטים היו חכמים על היהודים ומנעו מהם להיכנס לביתם, אבל לא השגיחו בזרם הגדול של ערביי המזרח התיכון שנכנס ארצה באין מפריע. אגב, ב-1948 רבים מהם יצאו את הארץ בעצת מנהיגיהם, עד שיגמרו עם היהודים. האו"ם שינה עבורם את הגדרת הפליט: כל מי ששהה בארץ ישראל שנתיים לפני 1948. אתם מבינים, במחצית הראשונה של המאה העשרים הגיעו לפה מאות אלפי ערבים, ועד היום הם תובעים את "זכות השיבה". גם אתם, אירופאים יקרים, שותפים לפארסה הזאת.