ראש ממשלת ישראל יצא לאירופה למסע זובור. הוא יודע זאת ואנו יודעים זאת. כה קשה הוא המסע, עד כי שר החוץ, שותפו לדרך, התחמק ממנו. כי מי ייסע מרצונו למקומות שבהם יסבירו לו ויפרטו באוזניו איזה חזוק (סכין בערבית) מתכוונים להשחיל אל החומש, אלא אם יתקפל, יתרפס, יתכופף, יוותר, ימסור, ישלם, יתנצל ויתחנן. שר החוץ של מדינת ישראל אינו פראייר, ואת כל עבודת ההתרפסות וההתנצלות השאיר לאיש שהביא את כל אלה על עצמו.
בתחילת דרכו הנוכחית הייתה בפני ראש הממשלה הבחירה, האם להיות נאמן לדרך אביו - להגדיר דברים נכונה, להאיר דברים נכוחה - או להערים, להחליק, לעגל פינות, להשאיר פתח לשקר. השאלה היחידה שעמדה לפניו היא אם לבני העם הערבי יש זכויות פוליטיות בארץ ישראל מערבית לירדן. תשובה שלילית הייתה מביאה אותו להחלת הריבונות היהודית הלכה למעשה על כל הארץ, להמשך מפעל ההתיישבות בשדרת הארץ מן הנגב דרך יהודה, בנימין, שומרון ועד הגליל, ובמרכז - ירושלים. תשובה חיובית מובילה בהכרח למשא-ומתן לגימוד המדינה היהודית עד לגודל המקובל על העם הערבי בן 300 המיליון, שכל אחד מבניו הוא פלשתיני בכוח. נתניהו בחר ב"אולי".
בנאום בר-אילן אמר נתניהו כי העובדות בשטח מאלצות אותו להתחשב בתביעות הפוליטיות של הערבים שכבר פלשו לכאן, ותחת אילוצים מסוימים, כגון הכרה במדינה היהודית (ולא משנה היכן היא), מוּכנוּת לפירוז ועוד אי-אלו תנאים, הוא מקבל את תביעת הערבים לישות פוליטית ממערב לירדן.
מבחינתם של התקשורת המקומית והבינלאומית, הדיפלומטיה המקומית והבינלאומית, האקדמיה והמשפט, נתניהו חצה את הרוביקון. מעתה הוא ומדינת ישראל משמשים בני ערובה של עוצמת הלחץ שיפעילו הערבים כדי לקבל הלכה למעשה את מה שהובטח: זכויות פוליטיות על ארץ ישראל. נתניהו, הגם שלא הורם על כפיים, זכה למעשה לארבע שנים של שקט פוליטי יחסי.
עד כאן הזורעים ברינה עכשיו, לפני הקציר, מתחילות הדמעות. הישות הפוליטית שאת זכות קיומה אישר נתניהו, קיבלה אור ירוק להתחיל את מסע הדמעות, והחלה לבצעו בכל המסלולים. במסלול הצבאי - הפרת כל ההסכמים הקשורים לפירוז, הפגזת ערי הדרום והמרכז, והוצאת פעולות טרור בהר ובשפלה. במסלול הפוליטי - שדרוג מעמדו של ארגון הטרור אש"פ מנציגות למדינה, וקבלת גישה אל כל המנגנונים של המשפט הבינלאומי ואל כל המנופים הדיפלומטיים שמדינה יכולה להפעיל. במסלול התקשורתי - מסע השטנה בכל כלי התקשורת, שבו האגרוף של מחיקת ישראל מן המפה עטוי בכפפה של שיח זכויות וחוק.
התוצאות לא אחרו לבוא. מבצע "עמוד ענן" נעצר באיבו, כאשר מדינת פלשתין מתחמשת בקצב מהיר לסיבוב הבא. הפרת ההסכם היסודית הגלומה בפנייתה של רשות-הטרור-והרצח לאו"ם קיבלה עידוד גורף, לפני הקלעים - מן האויבוֹת, ומאחורי הקלעים - מן הידידוֹת. עכשיו מצוי נתניהו בשלב של החרפות, הגינויים, ההשפלות והאיומים. ואילו העיצומים, אלה שנתניהו ביקש להטיל על אירן, מצויים עכשיו על השולחן, במרכז הטיש הגדול של האנטישמיות העולמית, לקראת הטלתם על ישראל.
עובדתית מדובר בגזענות לשמה, באנטישמיות בוטה. בנייה של 3000 יחידות דיור למשפחות היא פעולה שכל מדינה מאפשרת ומעודדת. אלא אם מדובר במשפחות של יהודים, ואז פעולה זו מוגדרת כפשע נגד האנושות. כל דובר יהודי צריך, על-פי השכל הישר, להגדיר את ההתנפלות המתואמת על נתניהו ה"מאיים" לבנות דירות ליהודים במזרח עיר הבירה היהודית, כקנוניה אנטישמית גזענית שערכה בדיוק כמו גירושם של 80 אלף נוצרים מחומס בידי המורדים המוסלמים.
והנה זה פלא, כאשר מדובר באנטישמיות, השכל הישר אינו פועל. כאשר מדובר בצירוף של אנטישמיות וד'ימיות, קבלת שלטון האיסלאם, גם היהודים וגם הנוצרים מושלכים לכלבים. נתניהו התנהג כד'ימי, כבן-חסות, בכך שקיבל את שלטון האיסלאם, ולו חלקית, על ישראל. עכשיו עליו להשלים את מהלך הד'ימי ולסייע בהקמת שלטון הטרור והרצח לא רק בפינה המערבית-דרומית של הארץ, אלא בכל מקום ואתר.
הזורע ד'ימיות ברינה, קוצר טרור בדמעה העיתוי. תמיד אומרים לנו שהעיתוי אינו נכון למעשה ציוני זה או אחר. אבל לצורך התנפלות אנטי-ציונית ואנטי-שמית גזענית - העיתוי תמיד נכון. העיתוי הוא עכשיו, לפני בחירות. כיוון שבניגוד לנתניהו שעשה כל מאמץ כדי להימנע ממראית עין של העדפה והתערבות, ואף על-פי כן הואשם אופן בהעדפת המפסיד, לאנטישמיות העולמית אין שום היסוסים להתערב התערבות בוטה בהליכים הדמוקרטיים בישראל. זה היחס שמקבל בן-חסות המוכן למסור את אדמתו לידי הפולש. נכונותו לקבל את זכויותיו הפוליטיות של הטרור מוכיחה את חולשתו בפני התערבות בוטה בהליכים הדמוקרטיים של מדינת-החסות. שום דבר לא חדש: הטרור האנטישמי תמיד מוכן להתערב בהליכים דמוקרטיים, אם זה קלינטון המתערב, בשליחותו של ערפאת, לטובת ברק, ואם זה הג'יהאד שפוצץ את הרכבות במדריד והכריע בכך את תוצאות הבחירות לטובת המועמד הד'ימי המוצהר.
עד לבחירות, ועוד יותר אחריהן, שוב עומדת בפני ראש הממשלה אותה בחירה: להשאיר את הדלת פתוחה בפני הישות הפוליטית שהוא אישר את קיומה, או לסגור אותה אחת ולתמיד דרך התעלמות מהסכמי אוסלו. רשמית, הסכמי אוסלו פקעו כבר לפני 13 שנה. עניינית, הישות הפוליטית שהוקמה כדי לעשות שלום היא ישות טרור - טרור צבאי, מדיני, פוליטי, משפטי ותקשורתי. עכשיו זה קשה יותר, כיוון שנתניהו, מנהיג הציונות הריבונית, הרי כבר זרע ברינה את זרעי הביאושים.
ומי שקוצר ביאושים אוכל עיצומים. אבל יש לו לנתניהו קלף אחד מנצח, שאותו לא יוכל לגלות רבים אלא קרוב קרוב לאוזני המנהיגים, אלה שעוטפים את גרעין האנטישמיות במעטפת חלקלקה של דברי שלום ו"חוק" בינלאומי. כל העיצומים שתפעילו על ישראל יעברו ישירות אל אזרחי הרשות. אל כל ה"פלשתינים". ואז הם יחליטו שלא טוב להם תחת שלטון יהודי, ועדיף להם תחת שלטון נוצרי. עובדה. אפשר לגרש 80 אלף נוצרים, ולקבל סיוע של נאט"ו, ולגרש עוד 80 אלף. אפשר למרר את חייהם של ששה מיליון קופטים, ולהמשיך לקבל סיוע צבאי ללא מגבלות. אפשר להעלות את פריז באש, לחסום את רחובות לונדון ובריסל, ולהגדיל את הג'יזיה (כופר הנפש המשולם למוסלמי) עוד יותר. לכן העיצומים יביאו להגירה, ואירופה תתמודד עם הטרור שיש לה, כשהוא מתוגבר ב-3 מיליון טרוריסטים נוספים.
הבחירה ב"אולי" מונחת תמיד על השולחן ותמיד מביאה ללחץ גובר והולך. הגיע העיתוי לשים לדבר סוף, ולהתנהג על-פי הפסוק "הזורעים בדמעה ברנה יקצורו".
