במהלך השבוע האחרון חלקו עלי רוב חברי מהמחנה השמאלי, ועיקר התגבורת שלהם הגיע מחבריהם במחנה "המרכז" הפוליטי. כולם ראו שלושה גיבורים. אני ראיתי שלושה חמורים. זה היה בהישג-יד. 42 מנדטים מול 36. הם יכלו לשלוח את הביברמן לנוח לצד
מיט רומני. רק האגו שלהם עמד בינם לבין האינטרס הממלכתי הישראלי.
שלושה יצאו לחפש מלוכה וגילו שהם, בעצם, בסך-הכל - אתונות. בחיבור ביניהם היה עתיד כלכלי (עבודה), אזרחי (לפיד), ומדיני (התנועה). אפילו לא הייתה סתירה ביניהם. כל אחד מהם ראה את העולם מזווית אחרת, אך כל הזוויות השלימו זו את זו. מלבד מרצ, כולם רצו לשמור לעצמם את האופציה. את הדרך פתוחה אל ביברמן והקואליציה.
"ברווז" המרכז במטווח טענתי בעבר, כי מי שהלכו אל המרכז, לא נפרדו מן הקוטביות לטובת מודל של פישור, גישור, חיבור. שכן, במקום להיפרד מן האתגר הטמון בקושי לבחור בין ימין לשמאל, הם פשוט ויתרו על הקושי, זה הכל. המודל החמים של המרכז מאפשר לכולם ללכת עם ולהרגיש בלי, או ללכת בלי ולהרגיש עם, תלוי מאיזה צד מסתכלים. כי כשמסכימים להסכים, כולם מאושרים. אבל אז מגיע הרגע לפתוח את השאלה, לעלות רמה, ולשאול - עכשיו כשיש הסכמה, כולנו מסכימים, אבל בעצם על מה?
אלה שהכריזו על עצמם כמחנה המרכז, בעטו במבנה של שחור ולבן, וצעדו בשמחה אל אורו החמים של האפור. הלבן מת, וכמוהו השחור, יחי המחנה האפור. אין ימין ואין שמאל, המרכז יסדר את הכל. למן הרגע שבו יצאתי כנגד "תרבות ההתמרכזות", נפרדתי (עם עצב אישי, אך בלי עצב אידיאולוגי) מרוב חבריי שראו בעצמם את מבשרי האור של המחנה האפור.
אז כולם רצו אל המרכז. את הדיון על הערכים השאירו בידי "הקיצוניים" משני הצדדים, ובנו לעצמם מקום נעים וחמים. לשאלה "מי אתם?", ענו מני וביה - "אנחנו? אנחנו מחנה המסכימים". ואז באה ההתפכחות הכואבת. ההסכמה כשלעצמה אין בה מאומה. היא אומנם מייתרת את הוויכוח ומאפשרת להסכים, אבל אין בה מהות - בלעדי ערכים.
לא ספקתי כפיים בהנאה השבוע. אין שום הנאה בהוכחה שצדקתי, כאשר הערכים שאני חפץ לראותם, נרמסו תחת עדר קרנפים אפורים, שחשב שהוא בונה לעצמו עולם מושלם, עולם מדהים. עולם נטול התלבטויות וחיכוכים.
לכובע הטמבל, שלוש פינות לכל אחד ממנהיגי "המרכז" הייתה תוכנית פעולה מעולה.
יאיר לפיד תכנן את העתיד. מבחינתו, הוא המוביל המושלם. המשנה שלו היא "אזרחית" והוא סולל עבור כולנו את הדרך לעתיד. מולו באה שלי, עם מטרה נעלה, אצלה, חזות הכל, היא בכלל - הכלכלה. לצידם הצטרפה
ציפי לבני אל המרוץ, מבחינתה הנושא הוא בכלל ביטחון ומדיניות חוץ.
אז כל אחד רץ והקים לעצמו מחנה, משכנע את עצמו שהוא כל-כך שונה. עדרים של קרנפים התקבצו סביב כל מנהיג, תומכים, מריעים, מגיבים, משתלחים זה בזה, בונים קמפיין שיוכיח לעולם, איך רק המנהיג שלהם הוא הכי מושלם. שלוש פינות של אותו כובע טמבל, מקימות לעצמן צבא מונע בכוח ההבל, כולם שמים את ראשה של המדינה הזו בתוך לולאת החבל. ומן הצד עומדים גם דיקטטור וגם צאר, נהנים לראות אותנו, עם חבל, על הצוואר.
אין שום דבר חינני בשלושה מבוגרים, ראויים לכשעצמם, רבים זה עם זה כמו זאטוטים בני יומם, על הזכות לבכורה. ומנגד, ניצבים שני פושעים, בלתי ראויים, הזוכים במלוכה - מן ההפקר.
אגו-לוגיה או אידיאולוגיה? למלחמות יש המון סיבות, ומספרן הוא כמעט כמספר בני האדם. אך לכל המלחמות יש מכנה משותף אחד בלבד - האגו. הרי בסופו של דבר אין גזירות משמיים, גם המלחמות וגם השלום, הם בסך-הכל אינטרסים של אנשים.
כדי להחביא את האינטרס האישי, שהוא בעצם אגו-לוגיה, מלבישים מעל עילות המלחמה את האידיאולוגיה. אגו-לוגיה היא עניין פרטי, ולא הרבה אנשים יהיו מוכנים לשלם את מחיר ההצלחה של אגואיסט אחד. אבל כאשר מלבישים מעל האגו-לוגיה, מנה גדושה של אידיאולוגיה, אפשר בקלות למצוא עדר של קרנפים, שיסתער קדימה אל מול ה"אויבים".
השבוע הוחמצה ההזדמנות האחרונה, למנוע מן הביברמן עוד עונה. הקרנפים האפורים ממשיכים להסתער, לאף אחד אין זמן לנתח את המציאות, או להצטער. נכון, קשה מאוד להכיר באמת המכאיבה. הקרנפים האפורים המליכו על עצמם אתונות, שהיו עסוקות במריבה. ובזמן שהביברמן הרוויח בגדול, הקרנפים האפורים מכרו את עצמם לתאומים שלו, ממש, אבל ממש בזול.
שלושה ברוטוסים בזמן שהמרכז התקרנף סביב אגו-לוגיה, והתעקש לא להתאחד כאילו מדובר ב"אידיאולוגיה", הביברמן לא התערב במשחק של הליגה התחתונה. תחת זאת הוא עמד מן הצד, וקטף את הפירות בהנאה מרובה. אז הביברמן משקיע כעת את כל המאמצים, לא כדי להתמרכז אלא דווקא כדי להקצין. את כל המיקוד הוא מעביר לימין, עושה הכל כדי לקחת עוד קולות לאומנים.
ואיזה פרס מדהים נתן המרכז לביברמן, כשהזוהמה של הדילים בליכוד נשתכחה כבר מזמן. ואם זה לא מספיק אז הוא קיבל עוד פרסים,
חאלד משעל הגיע לעזה ולועג לישראלים בפנים. מכנה את הביברמן: "המעפן הזה", וכולם מריעים. הרתעה עאלק. עוד הרתעה כזו ואבדנו. ובינתיים, גם בחוץ איבדנו את הפנים, כל בירות אירופה כבר נזפו בשגרירים, העולם פועל נגדנו והביברמנים מאושרים. הנה יצרנו במו ידינו עוד הוכחה, שהעולם כולו נגדנו, ובבחירות, זהו מתכון מובטח להצלחה.
בראש מהדהדות המילים הגדולות של הבגידה המפורסמת של כל הזמנים: "הגם אתה ברוטוס?". הקיסר שנפל בדקירה מידי מי שאהב, ראוי לו להיות השראה לכל מי שמוכן לפקוח את עיניו. לא היה זה ברוטוס אחד שבגד באמון הציבור, אלא שלושה ברוטוסים ששיתפו פעולה, הכשילו את החיבור וסיכלו לביברמן את המפלה. הטריו-אגו-לוגיה הזו הוא פשוט, בחילה.
כמה אני מקווה שאני אהיה זה שיאכל את הכובע יום לאחר שנלך לקלפיות. מקווה אך לא מאמין. הזהרתי מזמן שאת המלוכה לא מוצאים באמצעות אתונות. התקרנפות עיוורת היא מתכון בטוח לאסונות. חבריי לשמאל ואלה שהתפכחו או יתפכחו מהמרכז, זיהוי מוקדם של אגו-לוגיה, מונע התקרנפות סביב פסאודו-אידיאולוגיה, וסוגר את הדלת בפני ברוטוס-ולוגיה.
