"כל עבודה נמשכת לפי פרק הזמן המוקדש לביצועה", קובע החוק הראשון של פרקינסון. "תקבעו לעצמכם דד-ליין, אחרת לעולם לא תסיימו", אמרה לנו המרצה בשיעור הראשון בסמסטר הראשון בשנה א'. על הכללים הפשוטים הללו, המוכרים ומובנים לכל אחד מאיתנו בכל היבטי חיינו, לא שמעו במשטרה ובפרקליטות. התוצאה: חקירה נמשכת תריסר שנים, ומסתיימת בלא-כלום בין היתר בגלל הזמן הרב שחלף.
הלקח החשוב ביותר שיש ללמוד מתיק ליברמן הוא ההכרח החיוני להגביל את משך החקירות. לפני שתקום צעקה שמדובר בפגיעה בשלטון החוק, כדאי להזכיר כמה דברים. האחד: גם לשלטון החוק יש מגבלות, ואחת המרכזיות שבהן היא שמירה על זכויות יסוד של חשוד. אסור להוציא הודאות בכוח, אסור להיכנס לבית בלא צו חיפוש, אסור למנוע פגישה עם עורך דין. הזכות להליך הוגן היא אחת מאותן זכויות יסוד, ואין שום אפשרות לנהל הליך הוגן כאשר הוא נמשך שנים על גבי שנים. דומה שאפילו לא צריך להסביר את הנקודה הזאת.
השני: בתי המשפט מתייחסים לזמן החולף מאז ביצוע העבירה כסיבה להקלה בעונש, בעיקר בשל עינוי הדין שעבר הנאשם – אפילו אם הוכח בסופו של יום שהוא פושע. אין להקל ראש בחרדה ובמתח שהם מנת חלקו של מי שמצוי תחת חקירה פלילית. זהו עונש שלא כתוב בשום ספר חוקים, והוא נגזר ומבוצע הרבה לפני שהוכרע הדין. הא למדנו, שהתמשכות של חקירה מהווה עוול – ועוול צריך למנוע.
השלישי: הגבלת משך החקירה תשרת את רשויות אכיפת החוק לא פחות מאשר את החשודים. הדבר יחייב אותן למקד את תשומת ליבן במציאת ראיות לחשדות העיקריים, וימנע פיזור משאבים ומאמצים הדרושים לתיקים אחרים. כאשר חקירה אחת נמשכת שנים רבות, המשמעות היא שחקירות אחרות נדחות ואולי אפילו לא נערכות. ואם בסופה של אותה חקירה אפילו אין כתב אישום, הרי שההפסד היה כפול.