שימו לב לשמאל המסורתי, שעילת קיומו הייתה "השלום", שהיה ל"תהליך מדיני". המציאות טופחת על פניו, ההיסטוריה מכה אותו בשלל חזיתות, שותפיו לשלום המדומיין בקרב שכנינו צוחקים למחשבתו ומכריזים בריש גלי שלא יוותרו על דרישת השיבה (בערבית; לא בערוץ 2) ושלא יכירו במדינת הלאום היהודית; שותפיו הפוטנציאליים (לדבר עם חמאס...) אומרים בבירור שלא יוותרו על סנטימטר מ"אדמת פלשתין", ושימשיכו בתחביבם העיקרי: רצח יהודים ומשלוח שאהידים להרמון הבתולות בשאול. והשמאל בשלו. רוקע ברגליו ודורש את הבובה שלו. הנורא הוא שבהיעדר חלופה מציאותית לפנטזיות המשיחיות שלו, חלקים בתוכו דבקו ב"ברירת שמשון": תמות נפשנו עם המדינה היהודית. בריוני בית שני קמו לתחייה. הנה מקבץ ביטויים חלקי ממאמר של ארי שביט בהארץ מהשבוע שעבר: "מדינת כיבוש", "אפרטהייד", "התנחלויות", "קנאות לאומנית", "בנייה פרועה", "פשע מלחמה", "האג", "מדינה השוללת" ו"רומסת" ו"מסכנת", "ממשלה לא רציונלית", "בלתי לגיטימית", "הנשלטת בידי הלאומנות ביתנו", ועוד. חכו, הוא לא גמר; הנה זה בא: "נתניהו", "ליברמן", "אלקין", "יריב לוין" ו"פייגלין". בררר... "ממשלה של אפריקנרים" והפארסה נמשכת: "הממשלה, שערכיה ערכיו של יריב לוין, תיתפס בקהילה הבינלאומית כממשלה של אפריקנרים". אתם מבינים, ערכיו של לוין, איש חרות, הם ערכי הגזענים הלבנים בדרום אפריקה בזמן שלטון האפרטהייד. פת"ח וחמאס לא צריכים כותבים; יש את ארי שביט. נניח לשקר, נניח לעיוות העובדות, נניח לעיוורון, נניח להתנשאות, נניח להתכבדות בקלון המדומה של החברה הישראלית - אבל מה עם הבושה? זה לא שביט, אלא שבט לבן שלם החושב כך. כולנו אפריקנרים מבחינתם. הנה עמרם מצנע בראיון לרזי ברקאי מציע לשמאל "ללכת במערך משותף אחרי הבחירות על הראש של נתניהו... כי המטרה המשותפת של כולנו זה ראשו של ביבי נתניהו". זאת האמת: אין "תהליך" באופק, אין טריק שהשמאל לא ניסה כדי להביא את שכנינו להשלמה; לשווא - רק דבר אחד נותר: ראשו של נתניהו. ומצנע ממשיך: "אני מציע לידידיי בגוש המרכז שמאל... ללכת ולהעביר את ממשלת הרוע, הרשע, המסוכנת הזו מתפקידה". זה כבר שדרוג: לא "ממשלה רעה", אלא ממשלת "הרוע". הרוע בה"א הידיעה, הסטרא אחרא. השמאל ככת דתית. נחזור לשביט: "נתניהו הצבוע בצבעי לוין לא ייהנה מאותה מטרייה של אהדה וסלחנות שממנה נהנו שמעון פרס של אוסלו, אריאל שרון של מפת הדרכים ואהוד אולמרט של אנאפוליס". משם הוא מביא ראיה? והרי שלושת הטנורים הללו פירקו אותנו ודירדרו את ישראל למצב הנוכחי, שנתניהו וממשלתו מתאמצים לחלצנו ממנו. לאחר עשרים שנות אוסלו, זאת התובנה שהחבורה הזאת מחלצת מההיסטוריה? קיר טרור וייאוש ושוב למצנע, שפלט בראיון אמירה קשה המלמדת על הפתולוגיה של קבוצת ההתייחסות שלו: "אם נצליח לשכנע (את הציבור) בדבר אחד - שיש הזדמנות להחליף את נתניהו... אולי דרך אגב פעם אחרונה, כי הדמוגרפיה הורגת אותנו". הדמוגרפיה היא אנחנו, רוב הציבור, האפריקנרים של שביט. "הדמוגרפיה הורגת אותנו" - ה"אותנו" של מצנע הוא הכת שפעם הייתה ה"אנחנו" הקולקטיבי ואינה מכירה בעובדה שהמציאות השתנתה, ושקבוצות נוספות הצטרפו להובלת הספינה הציונית. לכן אינה מוכנה להשתתף במשחק, אלא רק לשבור את הכלים ולהפחיד אותנו שרע ומר יהיה אם לא נשעה לעצות אחיתופל שלה. טוב להיזהר ולפעול בחוכמה ובאחריות, אבל לא צריך לפחד מנבואות הזעם של נביאי השקר, ההיסטוריה של עמנו נמצאת בקו התקדמות. שיבת ציון ממשיכה למרות הניסיונות מחוץ ומבית לעצור בעדה. אם אין שלום, נסתדר בלעדיו. הצלחנו לא רע גם כך. אבל שביט מציע לנו: "דללו את תיק המניות... ישראל של הליכוד ביתנו עומדת להתנגש בקיר". אכן, זה הקיר שבנו שביט וחבריו במשך שני העשורים האחרונים - קיר הטרור והייאוש, קיר ירוק מחמאס ואדום מארגוני שמאל המטרללים אותנו לדעת, ובעיקר קיר אשליות החוסם כל הסתכלות אמיצה בפני המציאות המשתנה. בקיר התודעה הכוזבת הזאת מוכרחים להתנגש. זה בנפשנו.