ספי רכלבסקי הינו פובליציסט מגויס של השמאל ה"נאור" הנלחם בימין הגזעני והפשיסטי דתי השחור. נקודת המוצא שלי הינה ביקורתית על שני הצדדים ממנה יובן מדוע התמונה העולה ממאמרי רכלבסקי היא האדרת השמאל הציוני הנאור והמתקדם.
לדעתו, מה שהתרחש בעשור האחרון היא מהפכה ושמה: "פשיזם דתי משיחי אנטי דמוקרטי", וזאת בשל כך ש-"55% ממתפקדי הליכוד הם דתיים, רובם דתיים קיצוניים". אני לא בטוח שאלו הן העובדות הנכונות ודומה שבקרב ה-55% מצוי גם קהל מסורתי, ולבטח אם רוב המתפקדים הדתיים היו דתיים, כלומר 28%, הפייגלינים היו רבע מסיעת הליכוד. דומה שזה סוחף גם לקבוע ש"המהפכה הגזענית המשיחית שבלעה את האורתודוכסיה בישראל בלעה את הליכוד".
"המודל" של מי?
לאחר שרכלבסקי עוסק בסוגיית ה"רוב", הוא נדרש לחשיבות מיעוט וגורס ש"קבוצה מובילה אינה צריכה להיות רוב. הקיבוצים והמושבים הוותיקים לא עברו בשיאם את ה-3.5%, אך כשנועה בת 17 הלכה לשבועיים של הכשרה בקיבוץ - זה היה המודל". זה היה המודל? של מי היה מודל זה? זה לא היה המודל של חברי תנועת הנוער "השומר הצעיר" הערביים, שהייתה להם מסגרת נפרדת והם לא היו מיועדים להתיישבות! הגעגועים לנועה בת ה-17 הם געגועים לימי הממשל הצבאי על ערביי ישראל, רשימות הלווין הערביות, ימי הפקעות אדמותיהם והדרתם, ובניגוד למה שהיה מצופה מבני "אור" שמהלל רכלבסקי במאמריו נגד הימין.
לא הליכוד השית ממשל צבאי על ערביי ישראל והגביל תנועתם אלא השמאל הציוני. גם כיום השמאל הציוני אינו מדבר על מדינת לאום אזרחי, שכלל אזרחיה הם בני הלאום הישראלי. אפילו חביבת רכלבסקי מרצ, רוצה באוקסימורון של "המדינה היהודית דמוקרטית" ושל כל אזרחיה, תוספת שנועדה לטשטש את אי-היותה של ישראל מדינת לאום טריטוריאלית, מה שנקרא באנגלית Nation state. מבחינה זו אין הבדל בין השמאל (וגם השמאל הלא ציוני) לבין הימין הציוני בארץ. אין הם מצדדים בנורמות המקובלות במערב: מדינת לאום, מדינה דמוקרטית מודרנית ולאום אזרחי.
רכלבסקי מסיים את מאמרו במשפטים הבאים: "יש שישה שבועות לצאת מ'האישי' ולנסות להציל את חלום הציונות מהפשיזם הדתי הממריד. אחר כך יהיה די חושך לכולם". אולם אם לא נבחן את משמעותה של הציונות שלאחר הקמתה של מדינה, ולא נהפוך את ישראל למדינה דמוקרטית כמו גם מדינת לאום, כמקובל במערב, אין הבדל גדול אם ימין או שמאל יהיו בשלטון.