עיתונות? תעמולה!

קולות רבים בעת האחרונה תולים את מצבה העגום של העיתונות בישראל בגורמים חיצוניים: אילי הון מופקרים, גורמי שלטון המבקשים לסתום פיות, וכיוצא בזה כוחות "רשע" שעיתונות חופשית היא, כך לפי הטענה, צנינים בעיניהם. האמת היא, שלא פעם מי שוויתר על עיתונאות הוגנת ומקצועית כהלכתה ו"מחליף" אותה בתעמולה גסה, הם דווקא עיתונאים ועיתונים. נביא שתי דוגמאות מובהקות ו"טריות מהתנור". שתיהן באות על-רקע החלטת היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, בעניין החשדות לפלילים נגד שר החוץ, אביגדור ליברמן. כך כותב מוטי גילת בעיתון ישראל היום (יום ו', 14.12.12): "איך קובר בעצם וינשטיין את התיק? ראשית, חלק מהעדים החשובים מתו מאז הוא נכנס לתפקידו. הוא משך ומשך עד שהם הלכו לעולמם"; אלא, כפי שנבאר מיד, לא מיניה ולא מקצתיה. אלה העובדות: החקירה - בה קיבל וינשטיין את החלטתו - החלה באפריל 2006; התיק הועבר מהמשטרה לפרקליטות (למחלקה הכלכלית) באוגוסט 2009; במועד זה היו כבר שני העדים אליהם מכוון גילת מתים זה מכבר (אחד ב-2006 והשני ב-2008) וינשטיין עצמו מונה בפברואר 2010. חוות הדעת של הפרקליטות בעניין - המחלקה הכלכלית לאחר התייעצות עם פרקליט המדינה - הועברה אליו ביולי 2010. כלומר, טענת גילת - על כרעיה ועל קרביה - היא כוזבת לחלוטין. במועד בו וינשטיין מונה (2/10) בכלל ובמועד בו הובא העניין לטיפול והכרעתו (7/10) בפרט, אותם שני עדים היו לא בחיים זה מכבר. לא למותר כלל ועיקר לציין, כי ברור שגילת יכול היה לברר את העובדות לאשורן בקלי קלות; לשם כך דרושות לא יותר מחמש דקות חיפוש ושיטוט במרשתת, או - פשוט יותר - רפרוף בחוות הדעת שפרסם וינשטיין. אלא, כך מסתבר בעליל, שהאמת - אף שכל כך קל לברר אותה - כלל לא עניינה את גילת ואת עורכו. לדידם, ההשתלחות בןוינשטיין, הבאשת ריחו והקריאה שיתפטר ומיד - היו חשובים יותר, ולעזאזל העובדות. כעת לדוגמה השנייה. כך כותב עידו באום בהארץ: "תיקי שחיתות מתוחכמת נשענים בהכרח על איסוף חלקים בפאזל והנחתם בפני בית המשפט שאמור לחברם לתמונה מרשיעה. זיכויו של אולמרט המחיש כי השופטים עלולים להתקשות במטלה זו ובכך השפיע על ההחלטה בתיק ליברמן". הנה, לדידו של באום שופטים הם "מאותגרים תבונתית": מטלה ששוטרים או פרקליטים יכולים לה ללא קושי כנראה, היא למעלה מכישוריהם השכליים, גם אם הם שופטים מחוזיים ותיקים וגם אם מדובר בהרכב של שלושה שופטים שהגיעו פה אחד לאותה מסקנה. כלומר, זה כבר לא עניין של ביקורת הוגנת - גם אם נוקבת - מצד מי שחושב שנפלו טעויות של ממש בפסק הדין בעניין אולמרט, עמדה ראויה בהחלט כשלעצמה, אלא משעה שפסק דינם אינו לטעמו של "הפרשן המשפטי", הוא פונה לטקטיקה של הגחכת השופטים וביזוים. הם פשוט טיפשים מדי לטעמו. הנה לכם "פרשנות" מבית מדרשם של עידו באום ועיתון הארץ. אגב, כדי להרבות ביזיון וקצף לא למותר כלל ועיקר לציין, כי נסיונו המשפטי של מר באום דל באופן ניכר מזה של מושאי ביקורתו, בין אם זה הרכב שופטי אולמרט ובין אם זה היועץ המשפטי לממשלה. בכל הכבוד, על עיתונות ועיתונאים שכאלה אין שום צורך להגן. ההיפך הגמור הוא הנכון. הנה, טוב יעשו העיתונאים והעיתונים - טרם שהם תולים באחרים את מצבה העגום של העיתונות - כי יפשפשו תחילה במעשיהם ויעקרו ממחנם תופעות נלוזות של תעמולה בוטה וכוזבת, וישיבו את עטרת הכיסוי המדויק והפרשנות ההוגנת ליושנה.