סערה בכוס תה התרחשה השבוע בבר-אילן. "מרצה הרחיק סטודנט שסירב לחבוש כיפה" זעקו הכותרות. הצדדים כולם נכנסו למנגנון התגובות האוטומטיות. האוניברסיטה נצמדה לתקנון שלה והתייצבה לימין המרצה, הסטודנטים החילונים התנגדו לכפייה הדתית.
טלבי הוא אחד המרצים הבודדים הדואגים לאכוף את התקנון הנ"ל ואף מדגיש זאת בתחילת השנה. כמו בכל אוניברסיטה, גם בבר-אילן יש חלון זמן אשר מיועד למעבר בין קורסים בתחילת השנה. אלא שהחלון הזה נגמר. לכן לא ברור מדוע אחרי פרק הזמן הזה קרתה הפרשייה הזאת מלכתחילה, הסטודנט יכול היה לעזוב כבר קודם.
אותנו, הסטודנטים, הסיפור הזה חצה לשניים. אלו החשים כי דתיות המוסד מעיקה על אורחות חייהם ואלו שבאו ללמוד בו על-מנת להקל על אורחות חייהם. הוא לא הסיפור הראשון שמעורר כאן גלים. גם התפרצותה של פרשיית '
הדרת נשים' לפני כשנה העלתה את נושא הכפייה הדתית לראש סדר היום.
מניעת זכות הבחירה
בתקרית הזו מעלים מתנגדי ההרחקה מספר טענות שראוי להתייחס אליהן, אך בכוונתי לשלול אותן. הראשונה היא בדבר ייחודה של האוניברסיטה. בר-אילן היא אוניברסיטה ייעודית לציבור הדתי. חלק מהותי בדמוקרטיה הוא מתן זכויות למיעוטים. שוו בנפשכם שהציבור הדתי היה נוהג כמו הציבור החרדי ומדיר את רגליו מן המוסדות האקדמיים. אלו טענות היו עולות אז כנגד הציבור – שהוא מבודד, מנותק, שאינו משתלב בחברה ואינו מחפש את הדרך להשתתף בעול המיסים. תואר אקדמי הוא חיוני להשגת כל אלו והאפשרות לפתוח אוניברסיטה לפלח מסוים של האוכלוסיה לא רק שאינה פוגעת בדמוקרטיה, אלא להפך – היא מחזקת אותה ומאפשרת הזדמנות שווה למגזר נוסף.
שנית, הדיון על קורסי היסוד, הם שיעורי היהדות, וחשיבותם עולה לא פעם. החובה הזו שמייחדת את בר-אילן בעייתית בעיני חילונים רבים שמעדיפים לא להגיע לציר רמת גן-גבעת שמואל בדיוק בגלל זה. אבל זה בדיוק היופי – האפשרות ללמוד באוניברסיטה שלא תחייב סטודנט ללמוד את קורסי היהדות פתוחה בפני הקהל הרחב. אוניברסיטת חיפה, הטכניון, מכון ויצמן, האוניברסיטה העברית, אוניברסיטת תל אביב, אוניברסיטת בן-גוריון, בהחלט יש די אפשרויות הפרוסות בפני החילוני שאינו חושק בלימוד היהדות כחלק מהמסלול האקדמי שלו.
ושלישית - הכיפה. היא המטרד האמיתי. איך אמר סטודנט אחד? "די מגניב שכיפה וכפיה הן עם אותן אותיות". ואכן הכיפה היא סדין אדום בעיני הליברלים בעיני עצמם. פתאום הם מדברים על כך שכפיית חבישת כיסוי הראש פוגמת במטרה של בר-אילן – להחיל את הערכים היהודיים בליבותיהם של הבאים בשעריה. פתאום הפכו לדובריה הנאמנים של התוכנית האקדמית-דתית של בר-אילן.
אז האם קורסי היסוד משיגים את מטרתם? אולי כן ואולי לא.
מטרתם היא לתקן פגם: "רצינו לגדל דור של אפיקורסים וגידלנו דור של עמי הארצות" אמר פעם יעקב חזן. אולי האמירה הזו משקפת יותר מכל את שורש הבעיה. המטרה הייתה ליצור דור של יודעי דת ומתוך כך – כופרים בה. מה שנשאר לדור של ימינו, של 'עמי הארצות' כהגדרת חזן, הוא שנאה פבלובית לכל סממן דתי ולפחד תהומי מכל דבר שיש לו ריח של דת, מבלי להבין באמת למה. אם ידע הוא כוח, אז מנעו מהדורות הללו את הזכות הבסיסית ביותר שיש לאדם – לבחור. זוהי גניבת דעת עבור עשרות אלפי תלמידים במסווה של מאבק בכפייה של הדת.