"הציבור יחליט!" שוב חוזרת הקריאה, כמו במקרים הרבים בעבר, בהם נחשדו, הואשמו והורשעו אישי ציבור בעבירות קלות וחמורות. אפילו במקרה חמור כשל
אריה דרעי, שנדון למאסר בעבירה שיש עמה קלון, שהתפוגג והתיישן כעבור שבע שנים; או ראש הממשלה לשעבר
אהוד אולמרט, שהורשע בבית המשפט בעבירה של הפרת אמונים בפרשת מרכז ההשקעות (שלמרות הרשעתו, רבים, גם בתקשורת, מייחלים לשובו לכס ראש הממשלה); או
חיים רמון, שהורשע ב"מעשה מגונה ללא הסכמה"; ועוד רבים אחרים.
בימים אלה הצטרף אליהם שר החוץ לשעבר
אביגדור ליברמן (שלהבדיל מהם חף מפשע), שהוחלט לסגור את התיק המרכזי נגדו, אך להעמידו לדין בנושא שגריר ישראל בבלארוס. ושוב, כמימים ימימה, נקרא גם הפעם הציבור להחליט האם ליברמן ראוי לכהן כשר או אפילו כח"כ.
אולם, הדרישה הזאת מהציבור היא דרישה שהציבור אינו יכול לעמוד בה, אין מגוחכת ממנה ואינה אלא מכבסת מילים. וזאת, משום שבשיטת הבחירות הנהוגה בישראל, הבחירה אינה אישית, ולכן שוללת מהציבור את זכות ההחלטה.
למשל חרדי, ששס משרתת את תפישת עולמו, ימשיך לבחור במפלגה למרות שהוא שולל את שובו של אריה דרעי להנהגה ובעיניו קלונו לא התיישן. הוא הדין בבוחר לליכוד, המרוצה מתפקוד הממשלה בקדנציה האחרונה, רוצה להמשיך ולתת בה אמון, אך סולד מהתנהלותו של אביגדור ליברמן, למרות היותו חף מפשע.
לפיכך, האמירה "הציבור יחליט!" חסרת תוחלת, כל עוד יימשכו שיטת הבחירות והממשל הנהוגים בישראל.
