למלחמת החשמונאים מאפיינים טיפוסיים הדומים עד להפתיע לשתי המהפכות שעיצבו את העולם המודרני - המהפכה האמריקנית והמהפכה הצרפתית. בתחילת דרכם, מחוללי מרד המקבים לא ראו את עצמם לוחמים למען עצמאות מדינית, כי אם נגד חילול בית המקדש וכפיית עבודה זרה. הראשון שנהרג במרד מידי מתתיהו היה היהודי שהקריב על המזבח האלילי. ממילא נאלצו להרוג גם את הלווי הצבאי היווני. וגם ההמשך התבקש - בריחה להרים ומלחמה ששתי פנים לה: מלחמת אחים במתייוונים ומלחמה במעצמה הסלויקית נגד גזירות אנטיוכוס, שתיהן במהותן - מלחמות דת.
מלחמת האזרחים התנהלה משני הצדדים ללא רחמים. המתייונים, מעבר לשת"פ פעיל, דחפו והניעו את השלטון להשמיד את אחיהם הלוחמים, אויביהם. החשמונאים מצידם סרקו כפר אחר כפר במבצעי "טיהור" שיטתיים, עד שראש המתבוללים, אלקימוס, התלונן בפני המלך דמטריוס שהמקבים הרגו או גרשו מן הארץ את כל נאמניו. מתוך היענות להם, שלח דמטריוס ארצה את המצביא האנטישמי ניקנור עם פקודת השמדה.
אחרי הניצחונות, כשהמתייוונים כבר חדלו להיות גורם והשלטון ביטל את גזירות הדת, המלחמה קיבלה יעד חדש: עצמאות מדינית. אולם היו כאלה שהחרות הזאת לא עניינה אותם. הם הזכירו למשפחה החשמונאית, שמלכתחילה נס המרד הונף רק על-רקע דתי ועם המסגרת הממלכתית היוונית השלימו.
ניקנור, שבתחילה "דיבר שלום", נתקבל ע"י "מחנה השלום" בירושלים בהכנעה, אך מיד רצח רבים מבין החכמים והחסידים הללו. ובכל זאת, לקרב המכריע, קרב חדשה, לא הצליח יהודה לגייס יותר מאשר 3000 לוחמים. רק משנהרג ניקנור וצבאו נמלט, זרמו ההמונים מתוך הכפרים לזנב אחריו.
היום, מבעד לערפל ההיסטורי וגם מתוך הטיה פוליטית, מצטייר מרד המקבים 'כמלחמת שחרור' נגד כובש זר. אך זה היה רק בדיעבד. מלחמת הדת ובעיקר מלחמת האחים קצת נמוגו - על חשבון האמת ההיסטורית.
המהפכה האמריקנית פרצה לכאורה על-רקע הדרישה "אם אין ייצוג אין מיסוי" וה"מודיעין" שלהם הייתה העיר בוסטון ו"מסיבת התה" שלה - השלכת חביות תה לתוך הים כדי לפגוע באוצר הבריטי. גם כשהקרבות כבר היו בעיצומם, עדיין לא היה ללוחמים ואף למנהיגים רבים כל חזון מעבר לכך. עד שאחד תומס פיין, תופר מחוכים במקצועו, פרסם בתפוצה עצומה חוברת קטנה כתובה בלשון עממית, עם הכותרת "קומון סנס" - "שכל ישר", ולפתע נתגלתה לאנשים מטרת לחימתם: עצמאות. חוברת פשוטה אחת הכריעה את מהלך ההיסטוריה.
אך לא כל האמריקנים היו מוכנים לעבור ממחלוקת בתוך האימפריה על תשלום מסים למרידה במלך. ה"לויאליסטים" (נאמנים לכתר) היוו רבע עד שליש מאוכלוסיית הלבנים במושבות, כחצי מיליון נפש. רבים מביניהם הצטרפו לצבא בריטניה, אחרים עזרו לו בכל דרך נגד הרוב, ה"פטריוטים". וכך הייתה המהפכה האמריקנית בו-זמנית - גם לחימה במעצמה הבריטית וגם מלחמת אחים אכזרית. הנאמנים לאנגליה רכושם הוחרם, הם הוכו, הושפלו 'בזפת ונוצות' וגם לא מעטים נתלו. בני משפחה הרגו אלו את אלו. לאחר ניצחון המורדים עזבו כ-60,000 מהם את הארץ. ברוב המקרים רכושם לא הוחזר להם, למרות שארה'ב התחייבה לכך בהסכם בינלאומי.
מבעד לערפל ההיסטורי והטיה פוליטית, העצמאות המדינית מצטיירת כאלו הייתה מלכתחילה יעד יחיד. מלחמת האחים כמעט ונמחתה מן הזיכרון.
כל מי שתשאלו יאמר לכם, שאחד מיעדיה העיקריים של המהפכה הצרפתית היה ביטול המלוכה, ולא היא. בתחילה, שאפה המהפכה להנהיג מלוכה קונסטיטוציונית, כפופה לחוקה, במקום המלוכה האבסולוטית, בעלת הסמכויות המוחלטות. המלך שיתף פעולה והיה פופולרי למדי בקרב ההמונים. ב"מצעד הנשים" שאילץ אותו לעבור מארמון וורסיי לפריז, עדיין ענדו לו קוקארדה, סמל של המהפכה, כאלו היה אחד מהם. רק לאחר שנתגלו קשריו עם הכוחות שלחמו בצרפת המהפכנית מבחוץ, ובעיקר משנתפס בניסיון בריחה, ארע הנתק הגמור. הסוף הטראגי ידוע. כך הפכה צרפת לרפובליקה.
גם המהפכה הצרפתית הייתה בו-זמנית מלחמה נגד צבאות זרים (אוסטרים, פרוסים) שתקפו מבחוץ ומלחמת אזרחים נגד מיעוט שתמך ב-'משטר הישן', באצולה ובכמורה. מחוז שלם, ה-וואנדיי, התקומם. אחד ממנהיגי המהפכה, מארא, נדקר למוות ע'י צעירה. התגובה הייתה מסמרת שיער. ביבשה טבחה הגיליוטינה ובנהרות הוטבעו אלפים.
מבעד לערפל ההיסטורי המהפכה הצרפתית כל כולה "חופש, שוויון ואחווה". זה מה שנתקבע בתודעה, כל היתר נפל בצידי הדרך.
יום יבוא, ומבעד לערפילי ההיסטוריה מלחמת 6 הימים תצטייר כמלחמה יזומה לגאול את ארץ התנ"ך, נחלת אבותינו. נאצר והמצור המצרי, מלחמת האחים הקרה ותעתועי "מחנה השלום" יצטמצמו למימדיהם הנכונים: הערת שולים קטנה למהלך גדול.
