בית המשפט העליון, קובע כלל חדשני וחשוב, הפועל להטבת ושידרוג קרקעות העיריות והמדינה. הכוונה כאן לקרקעות מסוג מיוחד, הקרוי מתרוכה , מלשון - "טריק" = דרך, או מלשון - טראקה, בערבית - הפקרה הזנחה, קרי - העברה לרשות הרבים.
הכוונה למקרקעין המיועדים לטובת הציבור, הקרויים היום לפי חוק המקרקעין , מקרקעי ייעוד. פסק הדין קבע, שקרקע מתרוכה, אשר נכללת בתוכנית בניין עיר חדשה, הכוללת איחוד וחלוקה מחדש, נכנסת לתב"ע של הרי-פרצלציה והיא תקבל זכויות כלכליות אם ייעודה התכנוני היה בייעוד פרטי, למשל - חקלאי. אם ייעודה התכנוני הקודם היה בייעוד ציבורי, היא לא תקבל זכויות בנייה חדשות, אלא היא תישאר בייעודה הציבורי כדרך ותו לא.
פסק דין זה קבע לראשונה כלל זה, לטובת הרשויות כאמור, בשעה שבעבר ברוב המקרים התוצאה הייתה הפוכה, והרשויות לא קיבלו בתב"ע הרי-פרצלציה, כל זכויות שהן. רוב המתרוכות מהוות בפועל דרכים.
סעיף 5 לחוק הקרקעות העותומני קובע שמתרוכה ששימשה כפר, תשתייך לו ואילו זו ששימשה את המדינה כולה- תהא שייכת למדינה. וכך למשל - כביש עירוני יהא שייך לעיר אך כביש בינעירוני , יהא שייך למדינה.
הרישום כאמור הוא על שם המדינה או העירייה, והכינוי שמצוין בטאבו הוא או מתרוכה, או בשמה החדש - מקרקעי ייעוד, שנמנים עליהן דרכים למשל. אלא שחשוב לציין, שמדובר ברישום קנייני שאין לו נגיעה כלל וכלל בייעוד התכנוני, לפי תוכניות בניין העיר.
ראוי לדעת שבמדינתנו המורכבת והרוויית משפטיזציה , יש הבדל תהומי בין קנין לבין תכנון.
בטאבו מצוינים מטרוקות ומקרקעי ייעוד רבים, שרובם רשומים על שם עיריות או ע״ש המדינה ורק מיעוטן על שם בעלים פרטיים.
על-פי ההיגיון, קרקע ששימשה בפועל כדרך ונרשמה ככזאת בטאבו, גם רשויות התכנון יקבעו את סיווגה כדרך בתוכניות בניין עיר, אלא שהניסיון מלמד שקיימות עשרות רבות של מתרוכות קנייניות , שאינן מסווגות כדרך מבחינה תכנונית.
תשריטים של תוכניות בנין העיר, לעיתים רבות ממשיכים לתאר את המתרוכות (שלרוב אגב, הן חלקות צרות וארוכות, המזכירות דרכים), כחלק מייעוד פרטי , כגון ייעוד חקלאי בדרך כלל.
אמנם , לעיתים נמצא תוכניות בנין עיר ישנות , המציינות שמתרוכה מהווה דרך סטאטוטורית תכנונית, אפילו שהיא איננה רשומה כדרך, אבל גם במקרה הנדון, הייתה תב״ע כזאת, ומצערת העובדה שביהמ״ש העליון לא התחשב בכך, לא קיבל האמור בתקנון התב׳ע, וקבע שאין מדובר בדרך.
וכך יצא, בעקבות פסק הדין, שמתרוכה הרשומה על שם עירייה או מדינה ואשר איננה צבועה בסימון דרך, בתוכנית בניין העיר הקיימת, תקבל זכויות בנייה כמו כל קרקע פרטית אחרת!,
ואם נעשתה תב׳ע של רי-פרצלציה, הרי חלקות אלו תקבלנה זכויות בנייה פרטיות ורנטביליות, כמו קרקעות בייעודים מסחריים השייכים לבעלים פרטיים.
משמעות פסק הדין היא שהעיריות והמדינה יתחילו עתה לקבל זכויות, בניגוד לרוב התב"עות הקיימות היום, שבדרך כלל קבעו שעצם רישום הקרקע כמתרוכה, איננו מזכה אותה בקבלת זכויות. מנגד גם ברור, שבשל שדרוג זה, הנפגעים ממנו הינם יתר בעלי הקרקעות הפרטיות, אשר משתתפות בהליך האיחוד והחלוקה מחדש.
על-אף ההזדהות עם קופתן המידלדלת של הרשויות ומינהל מקרקעי ישראל, היה לטעמי מקום להגיע לתוצאה אחרת, שהרי עניני תכנון וקנין ממילא מעורבים בתוכניות רי-פרצלציה ובהחלט ניתן לאחד בין שני תחומים אלו.
טבלת ההקצאות בתב׳ע ריפרצלציה , כזכור, מבטלת בעלויות קנייניות, חותכת מגרשים וחלקות ועושה רישום חדש ומחודש שנרשם בטאבו!. כלומר, אין כל אבחנה בין קנין לתכנון בתוכניות בנין עיר כאלו, אבל ההיצמדות לאבחנה הנ׳ל, גרמה לאותה התוצאה.
להערכתי, פסק דין זה יעורר מצבי ביניים רבים חדשים, תוכניות בנין ערים קודמות, ייתקפו עתה ויבקשו לשנות אותן, יוגשו תביעות כספיות נגד הרשויות ותתעוררנה ודאי עוד ועוד בעיות מן הסוג של פסק הדין קראסיק המפורסם, אשר פתח בשעתו פרצה להחזרת קרקע שהופקעה, דבר שהכניס קרקעות רבות בארץ למחול שדים ממש.
