מאזן ביניים

שיהיה ברור לכם: הנתון לפיו 905,000 ילדים חיים בעוני הוא רק מאזן ביניים. אם לא נקלוט כולנו שמדובר במצב חרום, אנחנו בדרך הבטוחה למיליון ול-1.1 מיליון ול-1.5 מיליון. בפועל, הדוח של המועצה לשלום הילד קיבל כותרות לחצי יום – ונעלם. לא ראינו התייחסות אליו אפילו מצד הפוליטיקאים המוכנים לדבר בימים אלו לכל חצי מיקרופון ולכל רבע מצלמה. הפתרון טמון בשינוי יסודי, אמיתי ותמידי בסדרי העדיפויות של המדינה. קודם כל: חינוך, חינוך ועוד פעם חינוך. לקצץ בביטחון ולהשקיע בחינוך. להגדיל את ההכרה במס לתרומות המופנות לתחום החינוך. לצאת במסע לאומי לגיוס תרומות, החל ממחשבים וכלה בספרים ומחברות. שנית: תשתיות. לחבר את הפריפריה למרכז הארץ בכבישים וברכבות. להעניק זכיונות לכבישי אגרה ולנתיבים מהירים. להגדיל את מספר מוניות השרות. שלישית: תעסוקה. לדחות תשלומי מיסים לעסקים ומפעלים חדשים בפריפריה, מכל הסוגים ומכל הגדלים. להשקיע בהכשרה מקצועית ובהסבה מקצועית. מובן שחשוב מאוד לסייע כאן ועכשיו למי שבמצוקה. המסורת היהודית של עזרה לזולת מתממשת אצלנו בכל יום ובכל מקום, ויבורכו כל העושים וכל התורמים. אך אלו הם הדגים, ובשביל לצאת מן המלכוד צריך לתת חכות – בלי לחכות. זו צריכה להיות המשימה הראשונה במעלה של הממשלה הבאה, משום ששום איום צבאי חיצוני אינו מסוכן ואינו קיומי כמו התפוררות פנימית של חברה בה יש מיליון ילדים עניים.

אנחנו רק אחרי החקירה הראשית של ש"ד ואחרי החקירה הנגדית הארוכה בידי עו"ד גיורא אדרת, ובכל זאת אולי אפשר להגיע למסקנת ביניים. קיימות סתירות רבות בגרסאותיו של ש"ד, במיוחד בנוגע לתאריכים, לסכומים ולמקבלים של השוחד הנטען. מצד שני, כפי שאמר השבוע בצדק, על ליבת עדותו – שהיה שוחד בסכומי עתק – הוא עומד בלא לזוז אף מילימטר. נניח שהשופט דוד רוזן היה צריך לפסוק כעת. המשפט היה מוכרע לפי שתי שאלות מרכזיות. האחת: האם "פלגינן דיבורא" – האם אומרים שגם שקרן כרוני כמו ש"ד עשוי לפעמים לומר את האמת. השנייה: האם הסתירות בפרטים יוצרות ספק סביר משום שכלל לא בטוח מי קיבל כמה ולמה ומתי, או שמא יש לבחון את התמונה הכוללת ולהתייחס לסתירות כאל משהו טבעי בהתחשב בזמן ובריבוי הפרטים. רוזן, כך ניתן להתרשם, רוצה לבחון את התצרף בכללותו – אך השאלה היא עד כמה יהיה מוכן להתעלם מן החלקים החסרים.

עוד חודש עד ההליכה לקלפי, ודבר אחד כבר ברור: גוש הימין-חרדים ינצח שוב. מה שנותר להכרעה הוא גודל הניצחון והחלוקה הפנימית בתוך הגושים, כאשר גם כאן המנעד אינו גדול מדי. האם זה יהיה 55-65, או שמא 58-62, ואולי דווקא 52-68. האם הליכוד ביתנו יקבל 38 מנדטים, או שהבית היהודי יקבל 13. האם העבודה תקבל 20 מנדטים, או שמא ציפי לבני תנגוס ממנה עוד שניים-שלושה. זה כל הסיפור. על זה יישבו לנו על הראש במשך חודש וישפכו עשרות מיליונים בפרסום ובשילוט ובמודעות ובמסרונים. תגידו, לא חבל על הכסף?

היועץ המשפטי לממשלה סוגר שלוש שנות כהונה – זמן טוב לבחינת המאזן שלו עד כה. וזה, איך לומר בעדינות, לא ממש מרשים. את תיק ליברמן הוא סגר (נותר הזנב המגוחך של פרשת השגריר), את תיק המינויים הפוליטיים של אהוד אולמרט הוא סגר, בתיק הרפז הוא ברח מחקירה ואת תיק ביביטורס הוא מורח חודשים על גבי חודשים. מה שכן – וינשטיין לא מפספס אף הזדמנות כדי להבהיר שהוא השליט האמיתי במדינה, הוא שיקבע האם ימנו או לא ימנו סגן רמטכ"ל, הוא שיקבע האם התנחלות תפונה או תוסדר, הוא שיקבע מי יישפל ומי ירום. בקצב הזה, וינשטיין מועמד מוביל לתואר היועץ המשפטי הגרוע ביותר בתולדות המדינה – הישג ראוי לציון, לנוכח התחרות הבלתי-מבוטלת הקיימת על התואר הנכבד הזה.

בעלת השליטה בבנק הפועלים ואחת הנשים העשירות בעולם שילמה לטענתה 51.5 מיליון שקל תמורת דירה במגדל גינדי בתל אביב, ולא 56.7 מיליון שקל כפי שקבעה רשות המיסים. לכן ביקשה אריסון שלא לשלם מס רכישה על ההפרש בסך 5.2 מיליון שקל. אם מדובר בדירה יחידה שלה, שיעור המס על ההפרש הוא 260,000 שקל. אם זו אינה דירה יחידה, המס על ההפרש מסתכם ב-364,000 שקל. במקרה הראשון מדובר על 0.05% ממחיר הדירה, ובמקרה השני – על 0.07% מן המחיר. לפי מה שמסרה אריסון לבית המשפט, היא שילמה 1.3 מיליון שקל על בריכה ו-1.5 מיליון שקל מיזוג בדירה. כלומר: הפרש המס עליו היא נאבקת הוא בערך המחיר של חמישית בריכה או חמישית מן המיזוג. תרשו לי לנחש, ששכר טירחתם של עורכי הדין שמייצגים אותה בהליכים הללו אינו נמוך בהרבה מסכום המס שהיא מנסה לחסוך. אז נכון שמדובר באישה שגם תורמת הרבה למטרות חשובות, אך נראה שהיא מוכנה לתת רק מה שמתחשק לה; בתחום המיסים היא תיאבק גם על סכומים שהם חסרי משמעות מבחינתה. אולי רק נזכיר לסיום, כי שווי השוק של מניותיה בבנק הפועלים מתקרב ל-5 מיליארד שקל. במילה אחת: מגעיל.

כמה מספרים. בשנת 2010 נרצחו בבריטניה 41 איש בנשק חם; בארה"ב, שאוכלוסייתה גדולה פי חמישה, עמד המספר על 10,000. מאז 11 בספטמבר רצחו מחבלים איסלאמיסטיים 17 אמריקנים בשימוש בנשק חם; מספר ההרוגים מיריות עמד בשנים 2010-2003 על 88,000. אשתקד נהרג באפגניסטן אדם אחד על כל 10,000 תושבים; בוושינגטון המספר היה שני הרוגים לכל 10,000 תושבים, ובניו-אורלינס – שישה. האמריקנים מאוד אוהבים סטטיסטיקות: כמה לבנים נדרשו לבניית אנדרטת וושינגטון, מהו שיא המבקרים לשבוע אחד בגשר הזהב, כמה כדורים חוזרים נקטפו בידי כדורסלן אחד בחודש פברואר, כמה יארדים השיג שחקן פוטבול בטמפרטורה שמעל 30 מעלות. אבל הסטטיסטיקה הברורה ביותר מתנפצת מול השמרנות האמריקנית, שאינה זזה מהתיקון השני לחוקה משנת 1789, הקובע את הזכות להחזיק נשק. לא משנה שהתיקון הזה בא על-רקע מלחמת העצמאות, לא משנה שהיום דוחפים אותו בעיקר יצרני הנשק רבי העוצמה ונדיבי התרומות. אולי יהיה איזשהו שינוי בתקנות, אבל העיקרון לא ישתנה: האמריקנים ימשיכו להיהרג באלפיהם.