גם לנדאו לא יכול להיות שר

מי שתומך בסרבנות לא יהיה שר בממשלתי, הצהיר נתניהו בתגובה לדבריו של נפתלי בנט. נתניהו יודע היטב שבנט מתנגד לסרבנות, אבל מה אכפת לנתניהו, שתרם 4 משנותיו לצבא, לתקוף את בנט ש-22 משנות חייו שירות בצה"ל כלוחם וכמפקד. מאחורי ההצהרות של ראש-הממשלה עומדים רק שיקולי בחירות. הדבר היחיד בו הוא מעוניין הוא למנוע זליגת קולות מהליכוד לבית היהודי. וזאת מניין לי? אם אכן עומד נתניהו מאחורי דבריו, הרי שעליו לפטר שני שרים - עוזי לנדאו ולימור לבנת. נתניהו אולי שכח, אבל הארכיון זוכר גם זוכר. במאי 1995, ימי ממשלת רבין, קרא חבר הכנסת עוזי לנדאו לסרב לפקודה לפנות ישובים ברמת-הגולן. בדיון בכנסת שעסק בגינוי דבריו, לא חזר בו מקריאתו ואף הסביר אותה בנאום במליאה: "חוק שאיננו עומד במבחן הערכים, כאילו אינו קיים בעיני בעלי ערכים. ועל כן, פקודת ממשלה, אדוני היושב-ראש, לפנות יישוב יהודי בגולן, איננה עומדת במבחן הערכים. הייתי חייב לומר זאת גם אלמלא היה חוק שעל-פיו הגולן הוא חלק ממדינת ישראל. אבל הרי יש חוק כזה, ועל-פי החוק הזה, הגולן הוא חלק ממדינת ישראל. ועל כן התושבים הגרים שם מוגנים על-פי חוק כבוד האדם וחירותו. זכויות אזרח להם כמו למי שגרים בתל-אביב. האם אדוני שר המשטרה יבוא ויאמר, שאפשר היום להפקיד את צה"ל על פינוי תושבים בתל-אביב, ומי שיפנה את האנשים האלה יבצע פקודה חוקית? באותה מידה, מי שיעז לשלוח איש מכוחות הביטחון כדי לפנות יישוב בגולן, עושה מעשה בלתי חוקי בעליל, שדגל שחור מתנוסס מעליו". ביולי 2005, ימי ממשלת ההינתקות של שרון, התריסה לימור לבנת, אז שרת החינוך, נגד מפקדי צה"ל. היא מחתה על הצבת קצין 'גולני' במחסום שמנע כניסה לישובים שהוחלט על פינוים בניגוד לרצונו. דבריה אלה קוממו עליה בזמנה את חבר הכנסת עמרם מצנע, אז איש מפלגת העבודה. סופו של דבר, גם נתניהו יודע שלא זו בלבד שהבית היהודי תהיה בממשלה הבאה, בנט עצמו גם יהיה שר בה, ואולי אפילו חבר בקבינט המדיני-בטחוני. חברת הכנסת ציפי חוטובלי, שהתברגה במקום גבוה ברשימת הליכוד ועתידה להיות שרה בממשלת נתניהו הבאה, אמרה באפריל 2010 דברים דומים לאלה של בנט: "סרבנות לגיטימית בעיני היא כאשר אדם אומר למפקדו 'אני מוכן להיהרג במלחמת לבנון או בעופרת יצוקה אך איני מוכן להרוס את הבית של השכן שלי או בית של יהודי כי זה משחית אותי מוסרית". חודשיים קודם לכן, התבטאה בנושא במהלך דיון בכנסת: "השאלה האמיתית בין סרבנות ראויה לסרבנות לא ראויה היא האם החייל מוכן למסור את נפשו להגנה על הארץ הזו למען העם הזה. אם החייל מוכן להיהרג בעזה, כדי להגן על שדרות ואשקלון, ויש לו בעיה מצפונית אמיתית – זה יהיה מבחנו. כי אם הוא מוכן באמת למסור את נפשו זה אומר שהוא לא פוליטיקאי והוא לא מניף שלטים – הוא אדם שיש לו חוש מוסרי, מצפוני גבוהה. אבל אם האדם הזה משתמש בטכניקה, בכלי הזה שנקרא סרבנות, כדי להשתמט, בעצם – סרבנות כמסווה להשתמטות, אז אנחנו נשפוט בחומרה את האנשים האלה".