נימות פוליטיות אינן חסרות בדיווחיו הכלכליים של מתן חודורוב
1. לעיתים הן גסות ובוטות מדי, גם כאשר נילווה אליהן חיוך מבויש משהו.
במאבק על המשך פעולתו של ערוץ עשר, עבר חודורוב שלב טיפוסי נוסף בפוליטיזציה סקטוריאלית בהופעותיו באסיפות העובדים, הופעות שבחלקן גם שודרו (איך לא?!) בתקשורת האוביקטיבית והמאוזנת שלנו.
יש שיאמרו שאין לחסום שור בדישו (אותו טיעון מצחיק וצבוע בו משתמשים עובדי חברת החשמל למשל) ולכן, כאשר הערוץ נלחם על חייו, הכל כשר. אם נקבל טיעון זה, נדרש מיד לאחר מכן לשאלה מיהו זה שקובע שהערוץ נלחם על חייו, ולאחר מכן תצוץ בוודאי גם השאלה מדוע ואיך הגיע לכך ומדוע המתין עד לשעה השתים עשרה ולא נזעק קודם לטפל בנושא.
כל מה שהביא את הערוץ למקום בו הוא נמצא כיום איננו חדש, בחלקו היה צפוי כבר בעת המכרז לפתיחת הערוץ, ובחלקו התפתח בהדרגה מאז ועד היום. ובכל זאת כל המומחים העובדים בערוץ ומציפים אותנ בכתבות מלומדות, תחקירים מעמיקים, בקורות נוקבות ותחזיות שחורות, כמעט בכל יום וכמעט על כל נושא, בגורלם שלהם נאלמו פתאום דום. חשיכה מוחלטת ירדה על דעותיהם, ידיעותיהם ושיקול דעתם. הכיצד?!
דומני שמשפט אחד מרכזי שאמר חודורוב באחת ההפגנות, ושודר בטלוויזיה, שופך אור גדול על המבנה הלוגי-אידיאולוגי-פסיכולוגי של עובדים רבים מאוד בתקשורת שלנו, לאמור: "...אם יסג הערוץ, תהיה זו פגיעה קשה (או אנושה, אינני זוכר את הנוסח המדויק) בדמוקרטיה. והמשמעות - אני הוא (אנחנו אנו) הדמוקרטיה! הבל ורעות רוח.
דומה שהסיסמה הגורסת שהעיתונות (וכיום התקשורת) היא "כלב השמירה של הדמוקרטיה", עלתה ליותר מדי עיתונאים לראש, והם התחילו להאמין בה אמונה עיוורת. בדרך לאמונה החדשה, הם שכחו את הסייפא של אותה אמירה עצמה, שהדבר נכון רק כאשר מדובר בעיתונאות איכותית - מקצוענית, ישרה, אמינה, מאוזנת, אינפורמטיבית והוגנת; וזו אינה העיתונות שלנו כיום.
ברור ששינויים טכנולוגיים ושינויים מבניים, הנגזרים מהגלובליזציה העולמית ומושלכים על גלובליזציות מקומיות, משפיעים גם הם על מבנה התקשרת הנוכחית ועל חוסנה הכלכלי של התקשורת בכלל. אבל אסור לאף אחד לשכוח שהתקשורת ובכלל זה ערוצי הטלוויזיה, אינה קיימת בכדי לספק תעסוקה לעובדי ה"ברנז'ה". היא קיימת, בדומה למוסד המדינה, כדי לשרת את הציבור. והסלידה הציבורית הרחבה מהתקשורת הישראלית כיום, היא גורם ההחלשה מספר אחד שלה. לצידו קיימים גם ניהול קלוקל, מבנה אנכרוניסטי, מקצוענות מפוקפקת, איכות בעייתית ורציונל כלכלי בלתי מספק. רוב הדברים הללו התקיימו במידה כזו אואחרת גם בעבר הרחוק יותר, אבל אף פעם בעבר לא הייתה הסלידה הציבורית ממרבית התקשורת חריפה כפי שהיא כיום; וזהו בסיס החולשה.
