קשר השקר

זה לא חזון אחרית הימים, כאשר הימין מתווכח עם הימין על השאלה ההיפותטית של "סרבנות" במקרה של פינוי התנחלויות. ממילא, מדובר בשתי מפלגות שאין להן שום כוונה לצאת למסע השלום, ועל כן, אין להן שום כוונה לעבור בתחנת המעבר הראשונה המתחייבת מן המציאות הזו, ולצאת לפינוי. על כן, הדיון ביניהן בנוגע לנושא ה"סרבנות" הוא לא יותר מאשר גימיק בחירות. הקרב על המנדט הנוסף, במסגרת מלחמת האגו הכוללת של "למי יש יותר?" בנט מסכן. התפלק לו. ניסים משעל לחץ אותו לפינה בסגנון קרב-רב, ונפתלי בנט נלחץ ופלט כדור. חברי הטוב נרי אבנרי הגדיר זאת מצוין: "ההתפתלות העידה עליך שאתה מחפש במהירות את המילים שהתפזרו ברדיוס חריג ברצפת תודעתך". ביבי עט עליו כמוצא שלל רב. מישהו בסביבת ביבי היה צריך להזכיר לו כי "לא כל הנוצץ, זהב הוא". ההתבייתות של נתניהו על המעידה של בנט, הזכירה עורב המנסה לגנוב טבעת זהב, ובעודו מתרסק שוב ושוב במעופו אל חזית חלון הראווה, הוא מתעקש עד שהופך עצמו למגוחך. שיא הגיחוך היה קמפיין המודעות האנונימיות בעיתונים, שהליכוד נאלץ "לקחת אחריות" לגביהן, כמו ארגון טרור. שניהם יצאו לקרב אל הבון-טון הפוליטי, כל אחד והבון-טון אליו הוא קורץ. לשקר ההדדי הזה יש מחיר. המחיר הוא באובדן הזהות של הימין כיישות "ליברלית-דמוקרטית", ובצמיחת הכוחות האנטי-דמוקרטיים. לא ירחק היום, והליכוד, שכבר כיום הוא שליש מהימין, ייעלם במתלעות הלאומנות והפשיזם. בני בגין, דן מרידור ומיקי איתן כבר נפלטו, ואחוז הסרבנים בליכוד גבוה משיעורם בבית היהודי. הבית היהודי + ליברמן + כל יתר עוגבי הגבעות ובית-המקדש מצד ימין, הם כבר רוב בגוש הימין והליכוד הוא מיעוט. קשר השקר הוא מותה של האמת ומוביל לקריסתה של האידיאולוגיה. השמאל כבר שילם את המחיר, כעת הימין מרכיב את עסקת מותו. ההתנצחות בין ביבי לבנט בנוגע לשאלה ההיפותטית של "סרבנות", היא לא חזון אחרית הימים, אלא חזון אחרית הימין.

כמו קשר השקר הקודם, של ביבי, בנט והבון-טון, גם קשר השקר סביב ההינתקות הוא שהוביל אותה לעבר מבוי-סתום שהפך אותה בסופו של דבר לכישלון. המציאות הנוכחית, בה הימין עושה שימוש בהינתקות כדוגמה להמחשה שלפיה "אין פרטנר" וישראל נדונה לחיות על חרבה לנצח-נצחים, המציאות הזו היא תולדה של "קשר-השקר" של השמאל. השמאל תמך באריאל שרון ובביצוע ההינתקות, משום שההיפרדות מן הפלשתינים היא השער לקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית. המשך המצב הנוכחי, שהוא פסגת שאיפותיהם של "ביבי את בנט כיבושים ושות' בע"מ", משמעו, בהכרח, הגעה לצומת החלטה בינארית, בין מדינה דו-לאומית למדינת אפרטהייד. לכן השמאל תמך, וזו הייתה טעותו הגדולה. היא שהמיטה על השמאל את המוות הקליני ומסרה בידי החזית-הלאומנית את הטענה: "אין פרטנר". השמאל תמך לכאורה בהינתקות, אבל בפועל הוא תמך בתרגיל ההימלטות של אריאל שרון מאימת הדין, בפרשיות שחלקן כבר נחקרו (פרשת האי היווני, פרשת סיריל קרן), וחלקן טרם נחקרו (צינור הגז המצרי, יוסי מימן בחזית ומשפחות שרון ומובארק מאחור). השמאל היה אמור למנוע את תהליך ההינתקות על-מנת לדבוק באמת. קשר השקר הוליד את המחיר שמשלם כעת השמאל. ישראל חתכה ימינה וטסה אל חומת ההפרדה באלף קמ"ש.

חיים נחמן ביאליק יחגוג בקרוב את יום הולדתו ה-140. ציפי, שלי ויאיר חוגגים לו עם השיר האינפנטילי ביותר שלו: מקהלת נוגנים. "יוסי בכינור, פסי בתוף, משה בחצוצרה, והמה הרחוב..." שלושה התמרכזו בניסיון לדוג מנדטים במים העכורים של היעדר אידיאולוגיה. האידיאולוגיה של המרכז היא "לא" (לא ימין ולא שמאל). לא כיבוש ולא סיומו. לא אפרטהייד ולא מדינה דו-לאומית אבל גם לא הכרעה. שלי בכלכלה, ציפי בחוץ-ביטחון ויאיר בקואליציה בכל מקרה. המחיר שייאלצו לשלם יהיה הגיליוטינה הפוליטית. שאול מופז הפיק אתמול את הקליפ "אכלו-לי-שתו-לי", והוא ממשיך להתרוצץ חסר-הכרה ברחבי הארץ, ממאן להאמין שהגיליוטינה כבר הסירה אותו מן המירוץ. בקרוב אצל השלישייה, החלק השני של השיר המעפן הזה: אל טקס העריפה יבואו נשים וטף, יצאו במחולות וימחאו כף. המחיר שמשלם השמאל בעד קשר-השקר הזה יסתיים, כשיבוא הבנט של השמאל. עד אז, ימשיכו להיערף ראשים במרכז על מזבח האגו החלול.

כאשר שר החוץ בעט בסגנו בעוצמה, הוא לא תיאר לעצמו שהוא בעצם בועט בעצמו. אם ליברמן ירה באיילון, הוא ירה בומרנג. התכנון הקפדני של ליברמן, והמודל שלפיו הוא מבצע את החיסולים באנשיו, הוא תבנית ידועה ומחוסמת-חלקית. הוא מחכה עם החיסול עד שכל הרשימות סגורות ואנשיו לא יכולים לערוק מישראל-ביתנו-הדיקטטורי לשום מפלגה אחרת. ואז, בשיחה צוננת, הוא מודיע, קם והולך. איילון הוא לא "הפרחה המשפריצה" ולא "השיכור המתנודד". איילון איש מחושב. ברגע הנכון הוא ביצע הימלטות בסגנון "אמנויות לחימה מן המזרח", ונתן לבומרנג להשלים את מסלולו, היישר אל פרצופו של היורה. כפי שזה נראה כעת, שר החוץ הולך להיכנס בפנים. דני איילון הפך, בן-לילה, לכוכב אלקטורלי, כאשר הוא מבצע בקריירה של ליברמן חיסול דומה לזה שליברמן עשה בקריירה שלו בסה"כ לפני שבועיים. אבל קשר-השקר גובה מחיר משני הצדדים, זה טבעו. השאלה הבאה שתעלה היא בלתי נמנעת: איפה הייתה הגרסה שמסר איילון לפני מועד חיסולו, ולמה היא לא הגיעה אל הפרקליטות קודם לכן. והשאלה שלאחריה: מה עוד יודע איילון לספר בנוגע לתיקי ליברמן שלגביהם אין כתב אישום?