הליכוד לא חידש דבר במתקפתו הפרועה השבוע כנגד
נפתלי בנט. כבר לפני 1,936 שנה הזהיר המלך ינאי את אשתו שלומציון מפני הצבועים: אל תתייראי לא מן הפרושים ולא מן הצדוקים, אלא מן הצבועים שעושים מעשה זמרי ודורשים שכר כפנחס.
הצביעות היא בסיפור שלנו מנת חלקו של הליכוד. אותו ליכוד, שלא הניד עפעף כאשר עסק, אפילו בשמחה מסויימת, בפשע המוסרי מאין כמוהו של גירוש מתיישבי חבל קטיף, הוא זה שמתנפל על בנט, שבסך-הכל אמר כי יש מצבים שבהם המוסר היהודי והאנושי עולה על כל ערך אחר, ושבמקרה של גירוש, צריך חייל לפנות למפקדו ולבקש שחרור מן המשימה הבזויה. הליכוד, שהוביל טיהור אתני של יהודים רק בשל יהדותם, בימית (1987), בגוש קטיף (2005), בעמונה (2006) ובמגרון, בחוות יאיר והאולפנה (2011-12), הוא זה שעכשיו זועק מרה כנגד עמדתו המוסרית של בנט. שיא הצביעות. הקוזאק הנגזל.
קשה לדעת מה בדיוק מפריע ל
נתניהו כשהוא רואה מולו את בנט. אולי אמירתו ש"כרגע רואים אותנו כמש"ק הדת של המדינה. נתניהו לא סופר אותנו. לא בעניין ביהמ"ש העליון, לא בעניין ההקפאה, לא בעניין מינויו של ברק לשר הביטחון. את זה צריך לשנות". אולי זה מה שמפחיד את נתניהו?
במאמץ לבלום את צמיחת בנט, נהג נתניהו כבתסריט הידוע: שודד אלים שמבצע שוד לעין השמש, נבהל לגלות שחבורת אזרחים דולקת אחריו בצעקות "שודד! שודד!". על-מנת להסיר מעליו חשד, השודד מתחכם ומצטרף למירוץ, וצועק עם כולם תוך הפניית אצבע מאשימה לעבר עובר-אורח תמים: "הנה שם השודד! תיפסו את השודד!"
ה'שודד' בסיפור הזה הוא, במחילה,
בנימין נתניהו. האיש שהיה שותף בכיר לפשע ההינתקות, ונמנע במפגיע מלעצור אסון מוסרי-ביטחוני-לאומי בל יכופר, מצטרף למרדף אחר בנט וצועק אחריו: "סרבן! סרבן!". המנהיג שיכול היה לקנות עולמו בשעה אחת, אילו סירב ב-2005 ליטול חלק בתעלוליו האנטי מוסריים של
אריאל שרון, מבקש להעמיד אל עמוד הקלון את מי שהמוסר היהודי מדבר מתוך גרונו.
שיא האבסורד.
הצביעות חוגגת הצביעות באמת חוגגת. מפני שאילו היה נתניהו איש אמת, שטען כי בממשלתו לא יכהן שר שקורא לסרבנות (ובנט, אם להיצמד לעובדות, לא קרא לסרבנות אלא רק הביע עמדה אישית, מוסרית), הוא היה נאלץ להדיר מממשלתו את השר
עוזי לנדאו, שאמר לפרוטוקול הכנסת במאי 1995, בעת הדיבורים על ירידה מהגולן: "חוק שאינו עומד במבחן הערכים, אינו קיים בעיני בעלי ערכים... פקודת ממשלה לפנות יישוב יהודי לא עומדת במבחן הערכים... מי שיעז לשלוח את כוחות הביטחון לפנות ישוב, עושה מעשה בלתי חוקי בעליל, שדגל שחור מתנוסס מעליו"; ולהחרים את ח"כ
ציפי חוטובלי, שאמרה באפריל 2010: "יש סרבנות ראויה... כשחייל מוכן למסור את נפשו להגנה על
הארץ הזו, למען העם הזה. אם החייל מוכן ליהרג בעזה, כדי להגן על שדרות ואשקלון, ויש לו בעיה מצפונית אמיתית – זה יהיה מבחנו. אם הוא מוכן באמת למסור נפשו, זה אומר שהוא לא פוליטיקאי ולא מניף שלטים. הוא אדם שיש לו חוש מוסרי, מצפוני, גבוה".
אלא שעוזי לנדאו וציפי חוטובלי, הם-הם, מסתבר, הליכודניקים האמיתיים בסיפור הזה. כמו מנחם בגין, שאמר במו פיו בכנסת (יוני 1955): "האדם החופשי זכאי, לעיתים אף חייב, בעניינים הנוגעים לזכויות שאינן ניתנות לשלילה, לעבור על הוראות פורמליות, אם מהותן פוגעת בזכויות אלה, בתנאי שיהא מוכן לשאת באחריות למעשהו"; וגם אריאל שרון שאמר בתקופת המאבק על אוסלו (קיץ 1995): "אם החייל מרגיש שהפקודה שניתנה לו היא בניגוד למצפונו, עליו לפנות באופן אישי... להתייצב בפני מפקדו, להסביר לו, ולהיות מוכן לשאת בתוצאות".
בחינה מבעד למשקפיים מוסריים של עמדות נתניהו ובנט בסוגייה כמו גירוש יהודים, מעלה שבנט ונתניהו הם בעצם שני צדדים הפוכים של אותה מטבע. מצד אחד חקוקים עליה ערכים סופר-מוסריים, ומצד שני ערכים שיש בהם שפל מוסרי. מצד אחד ערכים יהודיים-לאומיים, ומצד שני שמאל פוליטי (וימין כלכלי). מצד אחד מי שמתנגד, בשם המוסר, לגירוש אנשים מבתיהם, ומצד שני תמיכה בגירוש אכזרי של יהודים טובים, מלח הארץ, שהפכו את גוש קטיף לחבל ארץ פורח, וגידלו בו את הדור השלישי שלהם.
ואל תעבדו עלינו עם טענות על אילוצים: שום אילוץ מדיני לא היה בשטח בעת הגירוש בגוש קטיף, פרט לאילוץ הקיומי של שרון כלפי שרים סוררים שאוימו בגירוש מממשלתו. האילוץ היחיד היה עור הצבי שמרפד את כורסאות השרים.
פרחים לנתניהו נכון הוא שהציבור נוטה לשכוח, שנתניהו שיתף פעולה בעקביות עם הגירוש מגוש קטיף. השבוע ישבתי באיזשהו כינוס בתל אביב שבו אוזכרה ההינתקות, וגברת נכבדה שישבה לצידי צעקה נרגשת לעבר הבמה: "אבל נתניהו היה נגד ההינתקות!". היא, כמו רבים אחרים, שכחה שנתניהו קיבל את הציון הנמוך, הנושק לרצפה, של 14% בלבד בתמיכתו בהינתקות (כלומר ב-86% מההצבעות היה בעד או לכל היותר נמנע). לך תסביר לה שכאשר דנה הכנסת בשאלת משאל העם בעניין ההינתקות, באוקטובר 2004, סנט ח"כ
אורי אריאל בנתניהו על הצבעתו נגד החוק, וקיבל מנתניהו את התשובה המפתיעה שתועדה לנצח במצלמות הטלוויזיה: "שלא תהיה לך טעות: במשאל מתפקדי הליכוד אני אתמוך בהינתקות".
אז עכשיו בא האיש שֶשָֹשֹ לתת יד לפשע, להטיף מוסר לאיש ש'חטאו' במוסריותו. עולם הפוך.
במאמציו להשחיר את בנט, נקט נתניהו בצעד חסר תקדים, נכלולי משהו. הוא הזעיק אליו רגעים אחדים לפני השבת, את צוותי הטלוויזיות, כדי להתראיין ולהוקיע את בנט. הראיונות ששודרו בליל שבת, נטחנו שוב ושוב בתקשורת כל השבת. לבנט ולאנשיו לא הייתה כל אפשרות להגיב, בהיותם יהודים שומרי שבת, כך שהקמפיין פומפם מעל כל גבעה ותחת כל עץ ללא תגובה 24 שעות תמימות. נכלולי, כבר אמרנו?
אבל הציבור קלט את התרגיל. לא קנה את המסע להשחרת בנט. בסקר שערך
עיתון הארץ לאחר הסערה (25.12.12), עלה כוחו של הבית היהודי ל-13 מנדטים. לוּ אני בנט, הייתי שולח זר פרחים ענק לנתניהו.
הינתקות 2 מה בעצם עולה מפסילת בנט ודבריו המוסריים בעליל? לא מן הנמנע שנתניהו מתכנן תוכנית 'אורנים גדול' משלו, להיכנס אחר הבחירות בנעלי שרון ולבצע הינתקות נוספת, הפעם ביו"ש. נתניהו כבר הבהיר, שזו תהיה הקדנציה האחרונה שלו, והוא ירשה לעצמו לבצע מהלכים שלא נעשו בעבר. אם פניו להינתקות 2, הוא כמובן לא יוכל להיעזר בבנט, אבל יכלול בממשלתו הבאה את
שלי יחימוביץ' עם סרבני השירות ברשימתה מירב מיכאלי (מס' 5), יוסי יונה (מס' 20) ואנשי שמאל נוספים; ואת מפלגתה של 'מיסיס קלין' ציפי, שבמקום השני שלה מוצב סרבן השירות הבכיר ביותר בתולדות צה"ל, תא"ל (דאז)
עמרם מצנע, שבעיצומו של הקרב על ביירות סירב פקודה להיכנס לבירת הטרור הלבנוני; וכמובן את השביט החדש
יאיר לפיד.
במקרה כזה תישאר סיעת הבית היהודי באופוזיציה. אז מה? האם לא עדיפה סיעת הבית היהודי באופוזיציה עם 15 מנדטים שסופרים אותם, מאשר סיעת הבית היהודי המצומקת בת 3 מנדטים בקואליציה היוצאת, עם תיק החלל והמדע, שבקושי מישהו ספר אותה?
לעת כזאת, בישורת האחרונה של המירוץ לכנסת ה-19, כשכוחו של הבית היהודי רק מתעצם, ובחלל מרחף איום להקמת ממשלת ביבי-שלי-ציפי-יאיר, נזכור ולא נשכח ששום ממשלה דמוקרטית בעולם, לא גירשה יהודים בכוח ב-68 השנים האחרונות, פרט לממשלות הליכוד, וששום ממשלה דמוקרטית בעולם, לא הפעילה צבא נגד אזרחיה, פרט לממשלות שרון, אולמרט ונתניהו.
לעת הזאת כולנו בנט.
