במשך עשורים רבים עסקו מיטב האוניברסיטאות בעולם המערבי בהוראת עיתונאות - כמקצוע בעל כללי יסוד ברורים שנתגבשו במהלך שנות פריחתה של העיתונות הכתובה מאז תחילת המאה ה-18. אחד העקרונות הראשוניים שלמדו הסטודנטים לעיתונאות קבע דבר פשוט: ראשית - חובה לברר את העובדות מן המקורות הטובים ביותר האפשריים ולהצליב מידע כדי לאמת, ככל שזה ניתן, את נכונות האינפורמציה המוגשת לעיונו של מי שמשלם בכספו בעבור המידע המודפס בעיתון. כלל ברזל שני: להיות אובייקטיבי ככל האפשר, לא לערבב דעות בעובדות ובשום פנים ואופן לא להציג את העובדות, או להימנע מהצגתן, בהתאם לדעתו הפוליטית של הכותב. על-פי כללי יסוד אלה עסקה העיתונות בחיפוש אחר האמת כדי שיוכל הקורא לגבש דעה על בסיס האמת הזו.
למרבה הצער מסתבר, לאחר שנים רבות של עבודה עיתונאית, כי הדרישה לאובייקטיביות בדיווח העיתונאי הינה בעייתית במידה רבה. לכל כלי תקשורת יש אג'נדה ברורה, אם היא כלכלית בהתאם לאינטרסים של הבעלים, אם היא פוליטית בהתאם לעמדתם של בעלי המדיה העיתונאית - מודפסת, משודרת , או טלוויזיונית.
ודוגמאות לא חסרות. והנה מסתבר כי בגלל האינטרסים הפכה ישראל לשדה מבחן של עיתונות המשרתת אינטרסים ולא עיתונות המשרתת את הקורא. נראה שכל אחד מכיר את מלחמת העולמות בין
ידיעות אחרונות של נוני מוזס שעיקר מהות קיומו לצבור הון, השפעה וכוח, לבין "ישראל היום" של המיליארדר האמריקני
שלדון אדלסון שעיקר מהות קיומו לשרת את שלטונו של
בנימין נתניהו. שני העיתונים האלה מדווחים לקוראיהם על המציאות בישראל, אותה מציאות יש לזכור, משתי נקודות מבט שונות ולעתים אף הפוכות זו מזו. דוגמאות לכך מצויות בשפע, מעשה יום ביומו.
אולם כדי לא להישאר במסגרת הערטילאית בלבד הנה סיפור שבאמצעותו ניתן לראות עד כמה קל להתל באמת ולהציג אותה בהתאם לאינטרסים, הנוגדים, של אמצעי התקשורת, ואיך ניתן לסלף את האמת מבלי לשקר.
ההיסטוריה של הסיפור מתחילה בימי העימות בין גוליית הפלישתי לבין הרועה דוד בן ישי. באותם ימים רחוקים נהגו העמים בחוכמה כאשר קבעו כי במקום להיקלע למלחמות מקיזות דם ודמים, עדיף שכל אחד מן הצדדים הניצים, החלוקים בדעתם, ישגר נציג מטעמו לקרב פנים אל פנים. ומי שינצח בקפא"פ הזה - עמו יהיה זה שייחשב כמי שניצח במערכה כולה. מה התרחש באותם ימי עבר כולנו יודעים שהרי סיפור דוד וגוליית כבר הפך למשל המראה כיצד עשיית מלחמת בתחבולות גוברת על הפעלה לא חכמה במיוחד של כוח גדול ורב. והנה, ברבות השנים, ממש בימים אלה, החליטו ראש הממשלה בנימין נתניהו ויו"ר הרשות הפלשתינית
מחמוד עבאס, לפתור את הסכסוך הפלשתיני-ישראלי רב השנים והעימותים האלימים, באמצעות תחרות ריצה למאה מטרים. מראש קבעו פרקליטי הצדדים כי מי שינצח בתחרות יהיה זה שיוכל להכתיב ליריבו את תנאי השלום הנכסף. כדי לשמור על מידה של אובייקטיביות הוחלט כי התחרות תתקיים בירושלים - בירת הנצח של שני העמים. כדי לא לקבוע מראש מי יוכרז כמנצח ומי יוגדר בתואר הלא מחמיא של "מפסידן" הוחלט שהזמן שיוצג על לוח התוצאות האלקטרוני יהיה המדד האמיתי והבלעדי להכרעה בשאלה מי גבר על מי.
התחרות הבינלאומית החשובה הזו התקיימה ברוב עם והתוצאות היו אלה: בנימין נתניהו, השוקד על שמירת כושרו הגופני, גמא את המרחק ב-11 שניות. מחמוד עבאס, לעומת זאת, עצר את הסטופר כאשר הספרות הדיגיטאליות קבעו כי זמנו עמד על 12שניות. מן התוצאות האלה היה צריך להיות ברור מהי האמת ומי גבר על מי.
אבל הצגת האמת בכל מה שנוגע לתוצאות התחרות, לא הייתה האמת כפי שראו אותה שני הצדדים. "ישראל היום" דיווח כך על התוצאות: "ראש הממשלה בנימין נתניהו ניצח בתחרות ריצה בינלאומית למאה מטרים כאשר קבע זמן שיא של 11 שניות; מחמוד עבאס הובס כאשר השיג רק את המקום האחרון". העיתון הרשמי של הרשות הפלשתינית "אל-חיאת אל-ג'דידה" הציג את האמת הסיפורית שלו בכותרת הבאה: "בתחרות ריצה בינלאומית שהתקיימה בירושלים בירת הנצח שלנו זכה הנשיא עבאס במקום השני המכובד ואילו בנימין נתניהו 'הצליח' להגיע רק למקום לפני האחרון".
ניתוח הטקסט של הידיעות מראה כי שני העיתונים דיווחו אמת שאי-אפשר לסתור אותה. אבל ברור לכל קורא בר דעת כי האמת הזו, שצורת הצגתה נבחרה ממש על-פי "מקצוענות עיתונאית חד-צדדית", הוכתבה בהתאם לאינטרסים הסובייקטיביים של כל אחד מהצדדים הניצים. ומי ניצח באמת? התשובה לשאלה זו תלויה בהשקפת עולמו של הקורא.
ומה צריך האדם הנבון לעשות כדי לדעת מה באמת היא האמת? אולי המענה לשאלה זו פשוט וברור: לבחון בקריאה השוואתית את כל מה שמודפס בעיתונים, להקשיב למה שמשודר בתחנות הרדיו השונות, לצפות במה שמשודר בערוצי הטלוויזיה השונים. ואחרי כל השיטפון הזה - יוכל הקורא החכם להבין כי לאמת פנים רבות, שונות ומשונות, עטויות מסיכות של אינטרסים נוגדים, ולעתים אף הפוכות זו מזו, וכי כל אדם סביר יכול לבחור לעצמו את האמת המתאימה לו.