הפערים הם בכל מקום: פערים בהכנסה, פערים בהישגי התלמידים במערכת החינוך, פערים בבריאות, פערים בין עניים לעשירים, בין פריפריה ומרכז, בין ערבים ויהודים, בין חרדים ושאינם חרדים. כך לפחות לומד מי שניזון מהתקשורת והפוליטיקאים הישראלים.
לאחר ציון ממדי הפערים, עוברים בדרך כלל הדוברים לאזהרות לגבי מה שיקרה אם המגמה תימשך, ולהצעות שונות על-מנת לצמצם את הפערים, הדורשות בדרך כלל תוספת תקציב למערכות ממשלתיות. יש לציין כי אין מדובר על מחסור באמצעים לספק צרכי יסוד - מדינת ישראל מעניקה רשת ביטחון רחבה הכוללת חינוך, בריאות, דמי אבטלה וקצבאות שונות המבטיחות שצרכי היסוד של כל האזרחים ייענו - אלא בעצם צמצום הפערים, בלי קשר למצבם של החלשים בחברה. (גם אם יש טענות כי רשת הביטחון אינה עונה על צרכי היסוד, הן עניין לדיון נפרד מזה של סוגיית הפערים).
על-פי רוב הדוברים מניחים כמובן מאליו כי הפערים הם תמיד דבר שלילי, ואינם טורחים להסביר מדוע. אם הם מוסיפים אזהרה כלשהי בנוגע להשלכות השליליות לכאורה של פערים חברתיים, היא כללית ועמומה, ואין הם מסבירים כיצד יגרמו הפערים החברתיים להשלכות השליליות שעליהם הם מדברים.
בראש המודאגים מהפערים החברתיים עומדת יו"ר מפלגת העבודה ח"כ
שלי יחימוביץ'. מטרתה הראשונה של התוכנית הכלכלית המקיפה שפרסמה יחימוביץ' אינה עידוד הצמיחה או הורדת יוקר המחיה, ואפילו לא שיפור במצבם של העניים, אלא "צמצום הפערים החברתיים לממוצע ה-
OECD". בדברי הפתיחה לתוכנית כותבת יחימוביץ' כי הפערים בישראל הגיעו לממדים "מבהילים", וכי זהו מצב "מביש ומסוכן". אך יחימוביץ' אינה מסבירה מהי בדיוק הסכנה או מדוע המצב מביש ומבהיל.
גם הסעיף הראשון בפרק החברתי-כלכלי של מפלגת מרצ עוסק ב"צמצום הפערים בחברה הישראלית" כמטרה בפני עצמה. מצב הפערים בחברה הישראלית, על-פי המצע, הוא "מצב לא מוסרי". המצע אינו מפרט מה גורם למצב זה להיחשב כבלתי מוסרי. אומנם יש במצע אזהרה שמצב הפערים "מערער את לכידותה של החברה הישראלית", אך גם הנחה זו אינה מנומקת ומתקבלת כמובנת מאליה.
התעשיין דב לאוטמן הצטרף לאחרונה אף הוא למזהירים מפני הפערים בחברה הישראלית, אשר לדבריו "מסכנים את קיומנו יותר מהאירנים והחמאס". כיצד? לאוטמן הסביר כי "גם הביטחון תלוי באיכות החינוך", וכי הוא "לא רואה טנקיסט שלא יודע אנגלית וחשבון". מתברר אפוא מדבריו כי הפערים עצמם אינם הבעיה, אלא העובדה כי בוגרים רבים של מערכת החינוך אינם יודעים אנגלית וחשבון ברמה מספקת.
טיעונים מסוג זה לוקים בכמה כשלים מעשיים. ראשית, הנתונים על הממדים והמגמות של הפערים אינם תמיד מדויקים. שנית, ההצעות לפתרון לא בהכרח יביאו להקטנת הפערים, אבל יביאו בהכרח להגדלת נטל המס על הציבור היצרני. אלא ששיקולי עלות-תועלת מסוג זה לרוב נעדרים מדיונים בנושא הפערים החברתיים.
צמצום הפערים גם יכול להזיק אבל יותר מאשר הכשלים בטיעון המוצג, הבעיה העקרונית מצויה דווקא במה שאינו מוצג, כלומר בהנחה המובלעת שהפערים הם תמיד דבר רע. האם הנחה זו עומדת במבחן המציאות? כדי לענות על שאלה זו, יש לערוך קודם כל בירור מושגי קצר (הפילוסוף ההונגרי אנתוני דה יאסוי הרחיב בנושא).
אילו יכולנו להסכים שציור א' יפה יותר מציור ב', או שקבוצת הכדורגל א' טובה יותר מקבוצה ב', או שחוק א' צודק יותר מחוק ב', אזי היה ברור שהמצבים המתוארים בא' עדיפים על המצבים המתוארים ב-ב', ולא היה צורך בנתונים נוספים להגיע למסקנה זו. אולם אם נאמר שחדר א' חשוך יותר מחדר ב', או שאדם א' רזה יותר מאדם ב', לא נוכל בהיעדר נתונים נוספים להכריע מהו המצב העדיף. יש מצבים שבהם חדר חשוך עדיף על חדר מואר, כגון על-מנת לצפות בו בסרט בטלוויזיה או על-מנת להשתמש בו לשינה, ומצבים אחרים שבהם חדר מואר עדיף על חדר חשוך, כגון על-מנת להציג בו תערוכת ציורים. יש מצבים שבהם אדם רזה עדיף על אדם שמן, כגון בריצות מרתון, ויש מצבים שבהם אדם שמן עדיף על אדם רזה, כגון בקרב סומו.
שוויון ואי-שוויון הם תכונות השייכות לקבוצה השנייה של התכונות (הכוללת את האור והחשיכה, הרזון וההשמנה). שלא כמו טוב ורע, יפה ומכוער, צודק ולא צודק, כדי להכריע בשאלה האם שוויון עדיף על פני אי-שוויון, יש לדון בפרטי המקרה הספציפי. כך למשל, שוויון או סימטריה בין החלק הימני של הגוף לחלק השמאלי נחשב לדבר רצוי, אך שוויון וסימטריה בין החלק העליון של הגוף לחלק התחתון אינו רצוי.
בהקשר של חברה אנושית, לאי-שוויון יכולים להביא גורמים רבים. חלק מן הגורמים הם שליליים, כגון אפליה, נישול, או השתלטות על משאבים בכפייה. ישנם בישראל לא מעט מקרים כאלה: עובדים מאורגנים בנמלים ובחברת החשמל המשתכרים שכר גבוה בגלל יכולתם להזיק למשק, גורמים עוול לתושבי הארץ שהם בעלי שכר נמוך יותר, הנזקקים לשירותיהם; בנקים המרוויחים מיליארדים מעמלות הנגבות מכלל הציבור עקב רגולציה שאינה מאפשרת כניסה של מתחרים חדשים, מקומיים או זרים; מונופולים של מלט וקרטלים של מוצרי מזון הנהנים מהגנה מפני יבוא ומאלצים את כל האזרחים לקנות מוצרים ביוקר. כל אלה מרחיבים את הפערים החברתיים, בהעשירם קבוצה קטנה על חשבון כלל הציבור, ובכלל זה החלשים ביותר.
אולם לאי-שוויון ישנם גם גורמים נייטרליים מבחינה מוסרית, כגון מזל, ואף גורמים חיוביים, כגון כמות המאמץ שהשקיעו אנשים שונים. כך למשל, אילו אדם עובד היה משתכר פחות מאדם שאינו עובד, מרבית האנשים היו רואים בכך עוול מוסרי, ולכן המצב ההפוך, שבו עובד משתכר יותר מאדם שאינו עובד, הוא רצוי מבחינה מוסרית. על סמך נתונים בדבר רמת הפערים הנתונה בחברה מסוימת בלבד לא נוכל לדעת אלה מן הגורמים פעלו בחברה זו.
אם הפערים נגרמים על-ידי גורמים שליליים כמו אי-צדק ועוולות מוסריות, יש לטפל באותם גורמים שהולידו את הפערים, היות שהם מקור הבעיה. טיפול באי-השוויון בלבד, כלומר בפערים עצמם, למשל על-ידי תשלומי העברה, בלי להתייחס למקור העוולה, לא רק שהוא בבחינת טיפול בסימפטומים בלבד ולא יפתור את הבעיה, אלא שהטיפול עצמו מוסיף חטא על פשע בלוקחו את קניינם של אנשים אחרים, חפים מפשע, למימון תשלומי ההעברה הללו.
יש הטוענים כי אי-השוויון עצמו, לא חשוב מה מקורו, יוביל לתוצאות שליליות מסוגים שונים, כגון אובדן הלכידות החברתית, פשיעה, ירידה בצמיחה הכלכלית, דיקטטורה של העשירים ועוד. טענות מסוג זה על-פי רוב מופרחות לחלל האוויר בלי ללוות אותן בהסבר כיצד אי-השוויון אכן יוביל לתוצאות אלו. נדיר לראות מישהו מציג מחקר או דוגמה היסטורית רלוונטית של חברה שאי-השוויון בה - שלא נגרם על-ידי עוולות מוסריות - הוביל לתוצאות מסוג זה. כמו-כן מובן שמחקרים כאלה מעצם טיבם וטבעם רחוקים מלהיות חד-משמעיים.
אולם חובת ההוכחה היא על אלה הטוענים כי אי-השוויון בחברה מוביל בהכרח לתוצאות שליליות, להראות כיצד תהליך זה יתגשם במציאות. למרבה הצער, לא רק מפלגות ואנשי תקשורת בישראל, אלא גם גופים בינלאומיים בעלי מוניטין כגון ה-OECD והבנק העולמי, מפרסמים דוחות הכוללים סטטיסטיקות והמלצות למדיניות שתצמצם את אי-השוויון, מבלי להתייחס לשאלה האם צמצום כזה הוא אכן רצוי.
בעוד שלא ברור כיצד הלכידות החברתית מושפעת מרמת הפערים בחברה, ברור לחלוטין כי היא נפגמת דווקא מהצגתם של החיים בישראל כמשחק סכום אפס שבו הרווח של אחד נוצר תמיד על חשבונו של האחר. באמצעות התנגדות עקרונית לאי-שוויון ניתן אולי לקושש כמה קולות בקלפי או כמה אחוזי רייטינג, אך לא לבנות חברה סולידרית ומלוכדת, שבה האנשים עוזרים זה לזה להצליח או רואים בעין יפה את הצלחת הזולת.
אומנם פוטנציאל ההצלחה תלוי כמובן גם ביכולת כלכלית מלכתחילה, וזוהי הסיבה שמדינות רבות מבטיחות רשת ביטחון וכן שירותי חינוך ובריאות לכל. אם רמתם של אלה אינה מספקת כדי לאפשר הזדמנות הוגנת לכלל האזרחים, הרי זה משום שבדיוק בתחומים אלה המדיניות של ממשלות ישראל לא איפשרה ליוזמה החופשית והחדשנות לפעול.
פערים אינם בהכרח שליליים. אם קיימת רשת ביטחון הדואגת להספקת צרכיו הבסיסיים של אדם, הרי שצמצום פערים משמעו גם צמצום המנעד האפשרי לפעולת היחיד. רוב האנשים יסכימו כי חברה הוגנת היא כזו שבה היחיד יכול להצליח במידה שהפוטנציאל שלו מאפשר זאת. אולם חברה המציבה את צמצום הפערים כמטרה עומדת בסתירה לעיקרון זה, ומגבילה את פוטנציאל ההצלחה של חבריה.
