אין שלום על הפרק; תעמולת הבחירות של
ציפי לבני היא עוד תעמולה, אולי תעבור את אחוז החסימה; העבודה בתבונה רבה ויתרה כבר על הסוס הזקן והצולע הזה; אין שלום בין רוצח לנרצחו, הקם להורגך השכם להורגו. על-מנת להגיע לשלום חייבים לעבור דרך דו-קיום, ואין דו-קיום בלא הכרה הדדית והכרה בעיקרון של חיה ותן לחיות, ואנחנו לא שם, ממש לא שם, רחוקים משם שנות דור, ככל הנראה.
הנשיא פרס מרחף. אומנם רצינו קצת חזון וקצת מעוף, אבל הוא כנראה הגיע לכאלה גבהים, בייחוד ממרום גילו המגביהו יותר ויותר, ומשם, מקצה היונוספירה, אנו כבר נראים כמו גרגירי חול. ומה כבר גרגר חול רע יכול לעשות לגרגר חול טוב, קצת לזרוק עליו חול? אז למה שלא יעשו שלום?
לעומת זאת ממשלתנו היקרה, על שלל כוכביה, תקועה עמוק-עמוק באדמה, מה זה תקועה, קבורה עד המותנים, ללא יכולת לזוז ימינה או שמאלה, ואפילו כיסתה עיניה כ"פרה עיוורת" מהטיסה האחרונה במחלקת העסקים.
ממשלת ישראל אטומה לגמרי, ללא כל יכולת לאתר הזדמנויות, לכן נשארו לה רק הסיכונים. כי מהו טיבה של הזדמנות אמיתית? הזדמנות אמיתית היא אותו מצב בו אנו צפויים לרווח ענק, אך הסבירות לאותו רווח נמוכה מאוד ולכן הזדמנויות נקרות רק למי שמחפש אותן, למי שמודע לקיומן החמקמק. בשביל לאתר הזדמנויות צריך שכל, ואת זה יש כנראה בשפע בממשלה, בכל ממשלה, אבל צריך גם הרבה מזל, והמזל מתחבר רק למי שעשוי לגלות אותו, כי גם המזל לא אוהב להתבזות עם כישלונות.
ההבנה וההטמעה שהמצב רחוק מאוד מלהיות בשל להסכם, לא מאפשרות לממשלת ישראל ללכת לישון, לא מאפשרות לממשלה לאטום את אוזניה, לאטום את עיניה ולא לתור ללא לאות אחרי הזדמנויות בתחום הזה של דו-קיום. הצבא עמל על כאלה הזדמנויות, ועושה עבודה נאמנה הן במקלות והן בגזרים, אבל היכן הממשלה, היכן ראש הממשלה, היכן הרצון הכנה וה-"DRIVE" שלא לפספס שום הזדמנות, שלא לעצום עין, לשמור על בטחון המדינה, לבנות באזורים אשר אנו צופים שיישארו איתנו בכל הסדר שנסכים לו, להכות כשצריך, להבליג כשצריך, ללטף כשצריך, אך כל הזמן להקשיב, כל הזמן לחפש, כל הזמן להאמין.
בסוף יהיה הסדר
נראה כי ממשלתנו היקרה והעומד בראשה, מעדיפים להתקוטט עם הנשיא מאשר לכרות אוזן, מעדיפים לצאת חוצץ נגד הציבור הרחב מאשר להשקיע את כל מאודם ונפשם במאמצים ליצור פתח להזדמנויות, ולאתר הזדמנויות שוודאי צצות, אך אנו אטומים לקלוט אותן.
הרי יהיה כאן הסדר, לא יודע כמה שנים זה ייקח, אבל יהיה הסדר. הסדר יהיה הרבה יותר קשה ממה שאנו מתארים לעצמנו בחלומות הגרועים ביותר, והוא יהיה גרוע באותה מידה גם לנו וגם להם, אחרת הוא לא יחזיק מים, על מזבחו של כזה הסדר יוקז עוד הרבה דם, כי אף אחד לא יהיה מוכן לקורבן הלאומי האגואיסטי הנדרש – אלא אם מנגד יזרמו נהרות של דם.
ההקשבה ופתיחת העיניים, והאמונה שההסדר אפשרי, לא יבטלו את כמות הדם הנדרשת, אלא יצמצמו אותה. אין מתנות חינם, אבל יש מבצעי הנחה, בייחוד למי שערני לקופונים. מי שמקדיש יום בשבוע מזמנו וממשאבי הנפש שלו על-מנת לקנות סחורה טובה יותר במחיר זול יותר, מחיר מבצע – מרוויח בעצם משכורת הרבה יותר שמנה ממה שהמעביד שלו משלם לו.
אנחנו את המבצעים החלטנו לפקשש, כי נאטמנו, כי הפכנו מקובעים, ואפילו "כאילו" איננו מוכנים לשחק, כנראה שההנהגה חושבת שאם נשחק, בסוף נאמין עוד במשחק שלנו, והם מרגישים חלשים מדי על-מנת להתמודד עם המשמעויות. אגב, כזו הנהגה יש בדיוק לצד השני, תאומי סיאם.
אנו מצפים ממנהיג שיהיה בעל חזון, שבמידה מסוימת ירחף קצת מעלינו ויסתכל עלינו מפרספקטיבה קצת מרוחקת, אנו מצפים ממנו גם שיהיה איתן, שיהיה נחוש, עם שתי רגליים על הקרקע. אז קיבלנו את שניהם, נשיא מרחף ביונוספירה וממשלה מאובנת, עם שתי רגליים קבורות בקרקע. בממוצע, שניהם בסדר גמור.