מדריך למצביע המבולבל

הפוליטיקאים לא אומרים לנו את האמת (זה לא חדש), אך בניגוד למערכות בחירות קודמות, הם לא מבטיחים לנו דבר אלא לוקחים מאתנו. כך למשל, ראש הממשלה בנימין נתניהו קורץ לגוש הימין על-ידי בנייה וירטואלית בשטח E1, וקורץ למרכז על-ידי ניהול משא-ומתן שככל הנראה לא יצא לפועל מסיבות שונות. שלי יחימוביץ' תומכת ב"מתווה קלינטון" הכולל ויתור על הר-הבית ועל הרבעים האחרים בירושלים העתיקה (האם היא מתכוונת לכך? אני בספק). אף אחד לא מספר לנו מאיפה לוקחים את הכסף לסגור את הגירעון בתקציב, או לחלופין מציג תוכנית מדינית סדורה. התקשורת לא דורשת תשובות חד-משמעיות בנושאים אלו מהפוליטיקאים ואפילו די מתבטלת מולם. ובכך, למעשה, היא מועלת בתפקידה כ"כלב השמירה של הדמוקרטיה". היום הוסיפה חטא על פשע כאשר הרכיבה את הממשלה הבאה. במצב זה אין טעם לקיים בחירות, וחבל על הכסף. יבוא האזרח הסביר ויגיד: "למה לי ללכת להצביע אם הכל ידוע מראש, והקול לא יכול לשנות את התמונה?". אלו שיבחרו בכל זאת ללכת להצביע ישאלו עצמם את השאלה הבאה: "האם להצביע למפלגה המשקפת את העמדות? או לחלופין, האם להצביע 'הצבעה אסטרטגית' המביאה בחשבון את הקואליציות האפשריות?". אני מעדיף את האפשרות הראשונה, והיות שקשה לחזות את מספר המשתנים ואת משקלם הסגולי, עדיף שכל אחד יצביע למה שמייצג אותו. אם שיעור ההצבעה יהיה גבוה, הסיכוי להחלפת השלטון יגדל.