מערכת הבחירות הובילה את השמאל הישראלי לתסכול עמוק ומתמשך. תקוות השמאל הייתה שנושאי חברה וכלכלה יעמדו במוקד. היועצים האסטרטגיים, ישראלים וזרים, האמינו שיעלה בידם למנף את מחאת הקוטג' והדיור, מחאה שלמרבה האירוניה התרכזה בשדרות רוטשילד, על שם הנדיב הידוע. כניסת ראשי המחאה לשדה המערכה הפוליטי לא הועילה, והתקשורת, שהעצימה את המחאה, הפקירה אותם. הסיסמה "ביבי טוב לעשירים" לא תפסה, מכיוון שרוב העשירים מצביעים למפלגות השמאל.
הציבור מבין היטב כי ישראל אינה מנותקת מהמציאות הכלכלית העולמית. למרות הקשיים האובייקטיביים, ישראל היא אי של יציבות בתוך ים כלכלי סוער ורוגש. במדינה שרבים מאזרחיה סבלו מנחת זרועו של בולשביזם חברתי וכלכלי, אין סיכוי שיתמכו בפתרונות מסוג זה. הסיסמה של לקחת מהעשירים ולחלק לעניים מתאימה לאגדות ילדים ולא לניהול כלכלה במדינה מודרנית. ארה"ב הגדולה והחזקה הפכה בתוך שנים מעטות לברווז צולע, לאחר שהנשיא אובמה הפך אותה למדינת סעד, שבה הבטלנות חוגגת על חשבון היזמות והעבודה הקשה. ישראל צריכה לעודד יצירתיות ויזמות ולצרף עוד ועוד אנשים ונשים למעגל העבודה. אסור שתהיינה ארוחות בחינם.
למרות ניסיונות התקשורת לזרוע ייאוש ודיכאון, האזרחים אופטימיים מטבעם. בלי מידה אינסופית של אופטימיות ותקווה, היהודים כבר מזמן היו נעלמים ממפת ההיסטוריה. נכון שיש משפחות שקשה להן, אך מכאן ועד הפיכתה של מדינת ישראל לגרורה של מזרח אירופה - המרחק גדול. בסופו של דבר, הסיסמאות של השמאל יפגעו במעמד הביניים, מעמד שהם לכאורה דואגים לרווחתו.
בשיא הייאוש של השמאל הופיע המנחם הלאומי, נשיא המדינה
שמעון פרס, האיש שהגה את חזון המזרח התיכון החדש, חזון שהתיישן במהירות שיא. הנשיא ראה כי מעשי ידיו טובעים בים ורוב אזרחי ישראל אומרים שירה והלל, והחליט לשלוף מהכובע את השפן הוותיק, המצולק והמרוט - תהליך השלום. ניסיון לא תמים לבצע החייאה לאג'נדה המופרכת של השמאל, ששירתה אותו בנאמנות שנים רבות. המילים "שלום", "תהליך שלום" ו"קורבנות השלום" היו מאז ומתמיד להיט היסטרי, הגנגנאם סטייל הוותיק בעולם. נביאי השקר בעם ישראל לא דיברו על כלכלה, על ביטחון ועל חברה - הם תמיד דיברו על שלום שלעולם לא הגיע. נביאים אלה ידעו לקרוא את הגיגי העם ומכרו להם ממתק ממכר בדמות השלום.
איני שותף לביקורת על נשיא המדינה, היא מיותרת וחסרת חשיבות. רק מפלגת שוליים אחת קטנה במדינת ישראל עדיין שותפה לנשיא בשיווק חלומות השלום. איש כבר לא קונה את הסחורה השחוקה והמשומשת, שרבים בישראל שילמו בעבורה מחיר מופקע. נכון שאבו-מאזן הוא המנהיג הפלשתיני האחרון שמצליח לדבר בשתי שפות, בערבית ובאנגלית, אלא שאת האמת הוא אומר בערבית. בשפה זו אין הבדל בינו לבין אסמאעיל הנייה,
חאלד משעל ו
יאסר ערפאת.
נכון שאבו-מאזן ויתר על הבית שלו בצפת. הוא יודע שחסידי ברסלב לא יקבלו אותו שם בריקודים ומעדיף שהנשיא שמעון פרס יכין לו טירה נשיאותית בסמוך להר הבית בירושלים.
