קשר השתיקה סביב משפח קצב

משה קצב נשלח לשבע שנים בכלא כיוון ששופטיו קבעו כי הוכח מעבר לכל ספק סביר שאנס פעמיים את א' ממשרד התיירות. בניגוד לדעה הרווחת בקרב הציבור, במשפט קצב לא נדרשו השופטים להחליט אם הם מאמינים לא' או מאמינים לקצב. האמת היא שמסמכים שהוצגו בפני השופטים הוכיחו שגרסתה של א' לאירועים היא שקרית, וההחלטה לאמץ גרסה זו נשענה על אדני דמיונם של השופטים, שממנו בדו מהלכי אירועים שכפי שיוכח בהמשך לא יכלו להתרחש במציאות. לאחר שפרסמתי באתר זה לא מעט מאמרים שדנו במשפט קצב [ראה משמאל], ולאחר שנוכחתי שהעיתונות הישראלית כולה, ללא יוצא מן הכלל, שומרת על קשר שתיקה בקשר לעובדה הברורה שקצב הורשע למרות שהמסמכים שהוצגו בפני השופטים חייבו את זיכויו, החלטתי לנהוג על-פי האימרה "במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש". כתבתי מאמר קצר שכותרתו "טעותה הברורה והמוזרה של השופטת נאור" (הטעות תתואר בהמשך), התחלתי ללכת לאירועים בהם היו שרים, חברי כנסת ועיתונאים, ונתתי את המאמר בידיהם. אפילו אריה נאור, בעלה של השופטת, קיבל את המאמר לידיו. אך עד עתה עלו בתוהו כל מאמציי לשבור את קשר השתיקה שנרקם סביב טעות זו בפרט, וסביב פסקי הדין השערורייתיים בכלל. בניגוד למאמרים הקודמים שפרסמתי באתר זה, שהסתמכו אך ורק על מה שנכתב בפסקי הדין של המחוזי והעליון, יצוטטו במאמר זה, ובאלה שיבואו אחריו, קטעים מהפרוטוקולים של הדיונים בבית המשפט המחוזי, ומנוסח הערעור שהוגש על-ידי סניגוריו של קצב לבית המשפט העליון. (יש לציין שהפרוטוקולים ונוסח הערעור מופיעים אך ורק באתר זה, ולמרות שאני מסתכן בהוקעה כחנפן, אני חש חובה להביע לאתר את תודתי והערכתי.) המאמר הנוכחי מתרכז בשני קטעים מפסק הדין של בית המשפט העליון שנכתב בידי השופטת מרים נאור. שני הקטעים נוגעים למקרה האונס הראשון עליו סיפרה א', ובהם ניסתה השופטת ליישב את הסתירה שבין המסמכים לבין גרסתה של א'. בקטע הראשון תיארה השופטת מהלך אירועים שהוא לטענתה "בהחלט אפשרי", ובמאמר מוכח שהוא בהחלט בלתי אפשרי. בקטע השני כתבה השופטת שהיא מסתמכת על דברים שאמר קצב, ובמאמר מוכח שהשופטת פשוט בדתה מדמיונה דברים אלה.