שוב ושוב מזכירים לנו את המפגש האגדי בין
דוד בן-גוריון ובין החזון איש, שבו נאמר המשפט על העגלה הריקה והעגלה המלאה. כבר אז הייתה העגלה הציונית-חילונית-ישראלית מלאה יותר מהעגלה החרדית, ולו משום שהכילה את מרבית הכתבים ששימשו את הקהילה החרדית. אבל לא זה העניין כאן. העניין כאן הוא התחושה הכללית, המוצדקת, שדברים במדינה תקועים ושהדיון הערכי כאן הוא חלק מהתקיעות הזו.
מערכת הבחירות הנוכחית תופסת כמעט כל אזרח במצב בו הוא נאלץ להצביע לרע במיעוטו. במבט על ראשי המפלגות והרשימות המפלגתיות מתגלה תמונה של הבטחות שלא מומשו והתחמקות מהתחייבויות אמיתיות. מתגלה תמונה של פוליטיקאים שרק מחפשים להגיד איך המערכת גדולה עליהם והם לא הצליחו ליישם שום דבר ממה שהבטיחו (וראו ערך ישראל ביתנו,
ציפי לבני,
יאיר לפיד וארץ חדשה, וכמובן שלא רק הם).
רבים יבואו ויגידו שהמדינה על הפנים ושהדיון הציבורי ריק מתוכן. שתי הטענות הללו לא נכונות. המצב במדינת ישראל אומנם טעון שיפור אך במרבית המדדים מצבנו טוב מאשר שאר מדינות העולם המערבי, ומיותר לציין שמצבנו טוב בהרבה בכמעט כל מדד ממרבית המדינות בעולם. גם במימד הדיון הציבורי זכינו ליצירות תרבות, גם עדכניות, שלא מביישות את המתקדמות שבמדינות, השירה הישראלית היא אולי המעניינת בעולם, המוזיקה פורחת, הטלוויזיה שטחית לעיתים אך מרשימה לעיתים, ובמעבר על טורי דעה בעיתונים ובבלוגים מפורסמים יותר ופחות אפשר לראות דיון ציבורי ער, ענייני וסוער בכמעט כל נושא.
אז למה המערכת הפוליטית כל כך מנותקת ומביכה? הסיבה היא המערכת הפוליטית עצמה וחוסר המוכנות של הנבחרים, כמו של בוחריהם, לעסוק בנקודה הרגישה והמשמעותית ביותר שעל הפרק. הכיבוש. לא משנה איזו מפלגה תבחנו, לא תראו תוכניות רציניות לטיפול בבעיה הכי משמעותית שמדינת ישראל צריכה לעסוק בה. אפילו קדימה, שבראשה עומד הפוליטיקאי היחיד שהציע תוכנית מדינית, רצינית למדי, בקדנציה האחרונה, מתעלמים מהנושא. ובתנועה בראשות לבני מציעים סיסמאות ריקות שברור שמאחוריהן לא עומד דבר.
הכיבוש הוא כל כך מרכזי, כל כך יומיומי והפתרונות לו כל כך ברורים, אך מרתיעים, שהפוליטיקאים שלנו מעדיפים להיות פוליטיקאים קטנים בעניינו ולהתחמק. אין לכיבוש פתרון מעשי למעט מדינה פלשתינית, ועם כל המורכבויות והבעיות של ההנהגה הפלשתינית, ציפייה שיקרה "משהו" מצידם היא בדיוק תחושת התקיעות שמלווה את הישראלים, את הישראליות ואת הדיון הפוליטי בשנים האחרונות.
התרבות הישראלית, המדע הישראלי והאקדמיה הישראלית ימשיכו לייצר ולהתפתח (בתוך ומעבר לגבולות התקציב הלא מספק הניתן להם). אבל המערכת הפוליטית תתעשת או תיגרר אחרי העולם כולו. הפלשתינים ימשיכו בצעדים המעשיים שהחלו לקראת מדינה. שגרירויות פלשתיניות ייפתחו במדינות נוספות והעולם ימשיך לכפות עלינו הסדרים מהסדרים שונים. זה לא כי הם אנטישמיים, זה כי ההנהגה הישראלית אטומה ותקועה.
הריקנות הישראלית מתבטאת במקום אחד - במערכות הבחירות ובמתמודדים. האם באמת "אין למי להצביע"? כמובן שלא. אבל ההצבעה תאלץ להיות הרע במיעוטו. אבל האחריות עוברת עכשיו אל המגרש הציבורי שצריך לייצר הנהגה חדשה לקראת הבחירות הבאות. גם הניסיון המביך של יאיר לפיד, או החדירה של "מנהיגי המחאה" לכנסת לא ישנו דבר. יש כמה נבחרים שעדיין מבינים כי הסוגייה המכריעה היא הסוגייה הפלשתינית. מרבית הציבור חושב כמותם. הבחירות הללו אינן אלא הפוגה קצרה, מתעתעת ומביכה בדרך אל ההנהגה השפויה שמגיעה לנו. אם נקבל אותה, לפחות תוכל מדינת ישראל להגיב היטב למהלכים הבלתי נמנעים הקורים כעת סביבנו.