בזמן האחרון עולה שוב ושוב בחוגים הלאומיים הדרישה לספח את אזור יהודה ושומרון למדינת ישראל. עילות לכך יש ויש, והגדולה שבהן היא צעדו האחרון באו"ם של
מחמוד עבאס ("אבו-מאזן", בלשון העם), להפוך את שלטונות רמאללה מ-"רשות פלשתינית", (רש"פ), ל"מדינה", במעמד של משקיפה באו"ם. הרשות הפלשתינית קמה מכוח הסכמי אוסלו, והצעד הזה הוא הפרה ברורה, יסודית וגסה של ההסכם הזה, שבסעיף 31, סעיף משנה 7 אומר כך: "שום צד לא ינקוט כל צעד שישנה את הסטטוס של הגדה המערבית ורצועת עזה, כל עוד התוצאה של המו'מ על מצב הקבע תלויה ועומדת".
המו"מ על מצב הקבע עוד לא התחיל, ושינוי הסטטוס של "הרש'פ" ממעמד של 'רשות' למעמד של מדינה הוא הנושא המרכזי ש ל א הוכרע באוסלו והושאר לסוף. מאליו מובן, שהפרה כל כך מהותית של ההסכם חייבה מצידה של ישראל תגובה מאותו המין, תגובה מהותית. אולם במובן זה, נתניהו לא הגיב כלל. ההודעות המנופחות על בנייה פה ושם, ובעיקר בירושלים, הן בלתי רלוונטיות להפרה בסדר הגודל הזה. הלא כל מפעל ההתנחלות נבנה כל הזמן מכוח זכותנו הטבעית ולא כתגובה או עונש על משהו. לעצם העניין, ישראל מחתה מילולית בלבד על הפרת ההסכם. על הרקע הזה עלתה הדרישה, שישראל תענה על הכרזת הריבונות הפלשתינית בהכרזת ריבונות משלה, לפחות על אזור C, שכלולים בו היישובים הישראלים והדרכים אליהם, בקעת הירדן, מדבר יהודה ורצועת ביטחון מזרחית לקו הירוק.
מתבקשת השאלה, האם סיפוח יהודה ושומרון אפשרי בכלל, בתנאים הבינלאומיים או הביטחוניים הקיימים, ועליה לא נשיב. מפני שגם אם התשובה היא שלילית כרגע, אין לדעת מתי תבוא שעת הכושר. באזור שלנו רגע כזה עשוי לבוא לפתע פתאום, ואם לא התכוננת לקראתו, גם רעיונית גם פיסית, אתה עלול להחמיצו.
השאלה הבאה היא, האם סיפוח כנ"ל רצוי לנו, בין היתר בהקשר הדמוגרפי. על כך נאמר מיד, שזה מספר שנים התמונה מתבהרת, נוכח ירידה בשיעור הילודה של הערביות ועלייה אצל היהודיות, ושני הגרפים קרובים להיפגש בסביבות שלושה ילדים במשפחה. זאת ועוד, בכל הנוגע לסיפוח אזור C, מדובר בכ-50,000 ערבים בלבד. ואשר למצדדים בסיפוח יהודה ושומרון כ ו ל ה, לא בהכרח חייבים להקנות לתושבי האזורים A ו-B זכות בחירה לכנסת, ועל כך נפרט להלן.
למי שטוען שסיפוח מלא של יהודה ושומרון ייתקל בהכרח מצד הערבים בהתנגדות עממית, אותנטית, עזה שתפוצץ את התוכנית כולה, יש לנו תשובה נחרצת והיא הניסוי הענק שנעשה בירושלים המזרחית, מאז קיץ 1967 ועד היום. בירושלים חיים תחת סיפוח מלא מאות אלפי ערבים שאינם שונים משום בחינה מערביי שכם או חברון. למעשה, מרביתם הם יוצאי חברון. בין אם אנחנו שמים לב ובין אם לאו, אנו פוגשים אותם כנהגי מונית שעצרנו ברחוב, מעבר לדסק הקבלה בכל בית מלון, במטבח ובהגשה בכל בית קפה ובית אוכל, בכל מפעל ועל גבי כל פיגום. הם מטפלים בנו בבתי החולים כאחים ואחיות וגם כרופאים, ואותה שעה שוכבים לידינו כפציינטים. הם עולים איתנו במדרגות הנעות בקניונים, שם הם נמנים עם הקונים, ועם המוכרים.
האם למציאות הזאת, ששני הצדדים עוברים עליה בשתיקה, יש השלכות פוליטיות? זאת ניתן ללמוד מן הסקרים, שלפיהם רוב גדול מבין הנסקרים הערבים מתנגד להיכלל במדינה פלשתינית ומעדיף את השלטון היהודי, למרות שבתחומים שונים הם סובלים מיחס בלתי שוויוני ומתלוננים על כך. מתבקש אפוא, שככל שמדובר בסיפוח אזור C בלבד, יוצע לתושבים הערבים לבחור בין הסטטוס של ערביי ירושלים לבין זה של תושבי השטח הנותר, שיחיו תחת שלטון עצמי ערבי, ועל כך להלן.
גם אם נניח ששלטון ישראלי ישיר על שכם, רמאללה וחברון אפשרי, עדיין חייבים לשאול, האם הוא גם כדאי ורצוי, ועל כך התשובה שאני מציע היא שלילית. אנחנו והערבים, אומנם אין הכרח שנילחם אלה באלה, אך אין ספק שאנחנו עמים שונים מאוד זה מזה, למרות קירבת השפות ולמרות היותנו מושפעים הרבה אלה מאלה. השוני הוא בתרבות, בתפיסת העולם והחיים, בערכי המוסר, במהות המשפחה, במעמד האישה, ביחס אל חיי אדם, במקומם של היחיד והחברה - כמעט בכל. מגע משני צידי מחיצה כלשהיא יכול להפרות, התערבבות גמורה של אלה עם אלה חונקת, מטשטשת וגם יש בה כדי להשחית - את ש נ י הצדדים. שעטנז.
אם כן, כיצד ניתן שלא לחלק את הארץ, אבל גם לא להתערבב יותר מדי? התשובה היא - אוטונומיה.
איך עושים את זה? ראשית חוכמה, אסור לחזור על השגיאה היסודית שהכשילה את האוטונומיה של בגין, שהרכיב אוטונומיה פלשתינית על יסודות של ממשל צבאי. שטח הנתון לממשל צבאי אינו שלך, ואוטונומיה שתקום עליו בהכרח תתפתח לכיוון של עצמאות גמורה. הרי לא נתת לאוטונומיה הזאת נמל-בית לעגון בו, ולכן אל תתפלא אם תיסחף אל לב הים. לעומת זאת, עצם הקונצפט, התפיסה, של אוטונומיה בנוי על ההנחה של הימצאות בתוך מסגרת ריבונית, שהפרישה חלקים מכלל כוחותיה וסמכויותיה לגוף האוטונומי והשאירה בידיה סמכויות שאריתיות בתחום הביטחון, יחסי החוץ, תשתיות-העל וכדומה.
המסקנה היא, שתחילה יש לספח, כלומר להחיל את הדין, השיפוט והמינהל של ישראל על כיהודה ושומרון, מה שיאפשר לכנסת, מיד לאחר מכן, לחוקק את האוטונומיה לאותו השטח ביו"ש שייקבע את הסיפוח עצמו ניתן לבצע בקלות. התיקון לפקודת סדרי החוק והמשפט, סעיף 11ב', אומר: "המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה יחולו בכל שטחי ארץ ישראל שהממשלה קבעה בצו". כלומר, אין צורך בכנסת. די שהממשלה, בישיבתה, תוציא צו המספח למדינה כל שטח בא"י שישורטט במפה רצופה. כך סופחה ירושלים. לעומת זאת החלת אוטונומיה, על כל השטח או רק על שטחי A ו-B , טעונה חקיקה של הכנסת. וכאן ההבדל הגדול בהשוואה לאוטונומיה של בגין או להסכמי אוסלו שהם אוטונומיה ל-5 שנים: מה שהכנסת נתנה, היא גם יכולה לשלול, כי האוטונומיה הזאת משובצת בתוך מסגרת של ריבונות ישראלית.
מכאן מגיעים אל השאלה, היכן ולמי יצביעו תושבי האוטונומיה? ובכן, בראש וראשונה הם יצביעו לרשויות "שלטון הבית" שלהם, בשכם, רמאללה או היכן שיבחרו. ובאשר להצבעתם ה ל א ו מ י ת, לפני שנותנים את הדעת על כך, יש להבהיר את הרקע ההיסטורי, את נקודת המוצא.
הצהרת בלפור משנת 1917, וועידת סן-רמו משנת 1920 והמנדט של חבר הלאומים משנת 1922 מבטיחים לבני העדות בא'י שאינם יהודים זכויות אזרחיות ודתיות, וביניהן כמובן זכות שווה לבחור ולהיבחר. אולם - היכן? ביולי 1922, כשניתן המנדט, הוא הבטיח 'בית לאומי לעם היהודי' מן הים התיכון ועד לגבול עירק, כולל הממלכה הירדנית של ימינו. בספטמבר של אותה השנה השיגו הבריטים אצל חבר הלאומים תיקון, לפיו הוצא כל השטח שממזרח לירדן, שלושה רבעים מן השטח הכולל, זמנית, מן 'הבית הלאומי' והפך לאמירות ערבית, של הבית ההאשמי, בראשות האמיר עבדאללה. מכאן ואילך נאסר על היהודים להתיישב ולרכוש קרקעות בעבר הירדן. שטחי קרקע נרחבים שכבר נרכשו, ירדו לטמיון. לימים, הזמני הפך לקבוע, האמיר נעשה ל
מלך, וכתוצאה ממלחמת השחרור תושביה הבדווים המעטים של האמירות ההאשמית הפכו למיעוט.
הרוב, אולי 70%, הם היום מי שמגדירים את עצמם כפלשתינים. והואיל והתרגום הערבי של ארץ ישראל הוא 'פלשתין', ממילא כל יחידת השטח שעליה ניתן המנדט ביולי 1922, הייתה 'פלשתין', כולל עבר הירדן. וכך יוצא, שעל אדמת פלשתין - נאמר פלשתין המזרחית - יושבת היום אוכלוסיה שרוב מכריע מתוכה פלשתיני, ובכל זאת ש ם איש אינו דורש להגשים את העצמאות והריבונות הפלשתינית, אלא דווקא כ א ן, ברבע של מערב א"י שנשאר ליהודים, ואשר בו הערבים הקוראים לעצמם 'פלשתינים' הם מ י ע ו ט, אפילו אם כוללים בספירה גם את ערביי עזה.
תמיד, כשמדברים על הסכם או הסדר עם הערבים, צריך לזכור את חוסר הסימטריה הזה, שאת השטח העצום של ירדן הוציאו מכלל המשווייה של 'הסכסוך'. דומה הדבר, כאלו מן הבד השלם חותכים רבע, וממנו מנסים לתפור - שתי חליפות. כל מי שניסה ללבוש את החליפה הזאת, היא "התפוצצה" עליו, והיו אלה התפוצצויות מדממות מאוד.
לו חלילה בא השמאל על מבוקשו, סופנו שהיינו רואים כאן מדינה פלשתינית ביו'ש, בעזה ובירושלים, עוד מדינה פלשתינית בירדן שסופה להיבלע ע'י פלשתין-י'שע, ומדינה פלשתינית בדרך בוודי ערא ובגליל, שתדרוש 'אנשלוס', סיפוח, לפלשתין הגדולה. ערפאת חלם על כך, וזה גם חלומם של כל שכנינו, אך הם אינם מדברים על זה. זו - 'תורת השלבים'.
ובכן, אם לערבים מותר לחלום או לתכנן, גם אנחנו יכולים. גם לנו מותר לחזור אל נקודת המוצא, אל שנת 1922. ע|י החלוקה הראשונה הזאת של א"י, ירדן הפכה למדינת הלאום של כל מי שרואה את עצמו כ'פלשתיני', כולל ערביי יש"ע. ואכן, עד שנת 1988 הם היו אזרחיה. על כן, עפ|י תוכנית האוטונומיה יש לאפשר לתושבי האוטונומיה להצביע פעמיים: פעם אחת, כאמור, למוסדות האוטונומיה, ופעם שנייה בבחירות הכלליות בעבר הירדן שהם יהיו אזרחיה, בין אם תהיה זאת הממלכה ההאשמית ובין אם 'פלשתין'.
ההצבעה תוכל להתקיים בתוך שטח האוטונומיה, כפי שיהודים נתיני אמריקה, צרפת או רוסיה הצביעו לבחירות הכלליות שם בקלפיות שהוצבו בארץ. כל זה תלוי כמובן בהסכמה עם המדינה שממזרח, אך זו בוא תבוא, לפחות לדעת המאמינים בשלום. וכל עוד א י ן הסכמה כזאת, יצביעו תושבי האוטונומיה רק בביתם. זה סידור פגום וחסר, אך הוא מחויב המציאות, כל עוד ירדן אינה חלק מנוסחת הפתרון הכולל, כפי שהיא צריכה להיות.
מה תהיה זיקת תושבי האוטונומיה למדינת ישראל? פספורט של האוטונומיה יהיה כמובן בעל תוקף בינלאומי, הלא האוטונומיה היא חלק בלתי נפרד מן הריבונות הישראלית הכוללת. לאוטונומיה ולישראל תהיה מעטפת כלכלית אחת, עם השקל החזק כמטבע. כל המסים שייגבו מתושבי האוטונומיה יעברו אליה, כמו באוטונומיה של דוברי הגרמנית באלטו-אדיג'ה באיטליה או באוטונומיה הבסקית בספרד. תושבי האוטונומיה ייהנו כמובן מחופש תנועה בתחומי הקו הירוק, אך לא מתושבות קבע. זאת לפחות, כל עוד אין ליהודים ישראלים הזכות לחיות, להתיישב ולרכוש קרקעות בעבר הירדן. רק אם בעתיד יושוו התנאים עד הסוף, יוכל דור אחר לשבת ולחשוב על 'פריש מיש', לערבב את הקלפים מחדש.
בכל מקרה, חשוב שנזכור ששום 'פתרון' שהצליח במקום אחר לא יהיה ישים כאן, מפני שהגורל היהודי הוא יחיד במינו בעולם. מעולם לא היה מצב דומה, שעם חזר למקומו אחרי כ'כ הרבה שנים - ולו אותה שפה, אותה דת ואותה הוויה ומודעות תרבותית, כאלו עזב רק אתמול. והוא מוצא במקום, וגם זורם אליו, ספק-עם אחר, הטוען ל'זכות ראשונים' מול טענת 'ראשונים-ראשונים' של החוזרים. במצב כזה, מי יכול לדרוש 'פתרון מושלם'?
בתסבוכת כזאת - כדאי שנהיה צנועים בדרישותינו, כי 'הטוב -מאוד הוא האויב של הטוב'.
