לא אחת ציינתי במאמריי לפרשיות השבוע שסיפורי המקרא לגוניהם השונים הם כר נרחב לא רק לסיפורי העבר אלא, ואולי בעיקר, יש בהם מוסרי השכל/לימודי לקח לחייו של האדם ואין סיפור מקראי אשר חכמי, פרשני ודרשני המקרא לדורותיהם לא ראו בהם "הזדמנות פז ללמד את העם חוכמה ודעת, כמו גם לקחים ומוסרי השכל" [מדרש גם].
פרשת השבוע, פרשת "וארא" כוללת מספר סיפורים הקשורים לבעלי החיים, מעין: "ממני תראו וכן תעשו".
וגם אומנה, מתוך עשר המכות שהביא הקב"ה על המצרים, בעלי חיים שונים מאוזכרים בחמש מכות [צפרדע, כינים, ערוב, דבר וארבה] ולוקחים בהם תפקיד מרכזי, ואכמ"ל. בפרשתנו מוזכרות שבע מכות הראשונות כשהמכה השנייה, היא: מכת הצפרדע. התורה מציינת זאת בפרשיה די ארוכה, חמשה עשר פסוקים, הכוללים הן את אזהרת משה לפרעה [שמות ז', כ"ו-כ"ט] והן את ביצוע המכה ע"י אהרון [שמות ח', א'-י"א]. שנאמר: "...ואם מאן אתה לשלח (את העם), הנה אנכי נגף את כל גבולך
בצפרדעים. ושרץ היאור צפרדעים...ובך ובעמך ובכל עבדיך יעלו הצפרדעים...ויט אהרון את ידו על מימי היאור ותעל הצפרדע ותכס את ארץ מצריים...וימותו הצפרדעים מן הבתים, מן החצרות ומן השדות"...
מכת הצפרדע הייתה מכה קשה ביותר יתרה מכך, גם לאחר תפילת משה להסרתם ולסילוקם של הצפרדעים (כפי שהבטיח לפרעה באם יאפשר את שילוח העם), הצפרדעים לא חזרו למקום מושבם הטבעי ביאור ובביצות, אלא מתו בתוך ארץ מצריים, מעין: "מכה בתוך מכה" [מדרש גם]. צפרדעים אלו נצברו "חמרים חמרים" (=ערימות ערימות) ובואשם (=ריחם הרע והמסריח) הרקיע שחקים. הצפרדע שעלתה מן היאור הייתה רוחשת, מבעבעת, צופרת ומקרקרת וסביר לקבוע "שאף היה בה דעת" (חז"ל). דעת של "הליכה עד הסוף" בקיום ומילוי השליחות האלוהית לשמש "מקל העונשין" לפרעה ולעמו הרשעים. דעת של להיות חלק אינטגראלי מ-10 המכות שהונחתו על ראשו של פרעה שהיה מתפאר "יאור לי ואני עשיתי" [יחזקאל כ"ט, ט']. הצפרדע מילאה אחר צו האל מבלי לערער ואפילו מבלי להרהר. סיבות רבות פרשני המקרא מנו מדוע המצרים הוכו במכת הצפרדע, כמו למשל: המצרים הכריחו את ישראל לעבוד עם טיט ולבנים והם הוכו בצפרדעים הגדלות בטיט ובבוץ. או: המצרים מנעו מישראל לשבח את הקב"ה והן הוכו בצפרדעים שעליהן נקבע שאין בריה המשבחת את הקב"ה יותר מן הצפרדע. זאת ועוד. כשהוזהרו חנניה מישאל ועזריה, יפי התואר והחוכמה וחבריו של דניאל הנביא להיות מושלכים לכבשן האש באם ימשיכו ויתמידו לעבוד את אלוהי ישראל ולא ישתחוו לפסל אלוהי בבל שהועמד בבקעת דורא (בבל), הם הגדילו ראש וסירבו לפקודת השליט הבבלי ונציגיו. שמו נפשם בכפם וקפצו אל מותם, אל תוך כבשן האש. לדברי חז"ל, הם למדו זאת מן הצפרדעים "משום שעשו קל וחומר לעצמם באומרם: ומה צפרדעים אלו שלא נצטוו על קידוש ה' עשו כך, אנו שנצטווינו על קידוש שמו הגדול, על אחת כמה וכמה".