הלוויתן הלבן וראש הממשלה

כשהתחלתי לפני שנים לתהות על טיבו של ראש הממשלה בנימין נתניהו זיהיתי בו את מעלותיו ולא פחות מאלה גם את מגרעותיו, ביניהן גם התוודעתי לאי יכולתו להיצמד תמיד לאמת, לא מתוך רשעות ולא מתוך רצון להטעות, אלא מכיוון שזה קו טבוע באופיו לנקוט בהגזמה המתבססת לעתים על מציאות שהיה חושק בה אך איננה קיימת. בסופו של תהליך היכרות זו הסכמתי עם הודאתו כי הוא למעשה הושפע רבות על-ידי אביו. שמעון פרס, שנתניהו הביסו בעימות שהתקיים ביניהם ערב המשמרת הראשונה שלו ולמעשה הרחיק אותו מלשכת ראש הממשלה, אמר כעבור שנים, זמן-מה לאחר שהטיל על נתניהו להרכיב את ממשלתו השנייה, כי אין לחשוד בו שהוא מתחמק מחובת המסע ההיסטורי לשלום-אמת עם הפלשתינים. וכך אמר פרס בתשובה לשאלת עיתונאי עד כמה ניתן לסמוך על נתניהו בנושא כה-חשוב: "בהחלט שניתן ואין מקום לחשש," השיב פרס (בערך), "עליכם לזכור כי ביבי יודע פרק בהיסטוריה והוא בנו של היסטוריון!". קביעה זו נשמעה בזמנו כאמירה מפורשת שעל הקברניט הזה ניתן לסמוך. נזכרתי אז ביצירה הספרותית הנחשבת לאחת היצירות החשובות ביותר של עולם הספרות, "מובי דיק", הרומן המספר את מסע הציד הטראגי של הספינה "פיקווד" שקברניטה התמקד בציד לוויתן לבן ענק, לדעתו יציר השטן. את היצירה הכבירה הזאת כתב הסופר הרמן מלווין ולראשונה פרסם אותה במחצית המאה התשע-עשרה. בעקבות הראיון שנתן ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין לפני כשבוע, וכיוון נבואה קשה לעבר נתניהו וקרא להחלפתו, נזכרתי שוב ב"מובי דיק". בהמשך הרשימה הזאת עוד אחזור לקשר המטריד ומדיר המנוחה, בין הקברניט אחאב יצירו של הרמן מלוויל לבין בנימין נתניהו. שכן מדובר בשני אנשים מתקופות שונות, אך שניהם מנהיגים שהונחו על-ידי אמונה כי הם פועלים בשם שליחות אלוהית. סוף עלילתו של אחאב ידועה. לא כן באשר לפרשייתו של נתניהו שצריך להיות זהיר בה, מאחר שגורל כולנו נמצא בידיו כל עוד יהיה הדייר של לשכת ראש הממשלה.