בסוף שנות ה-70' ובתחילת שנות ה-80' שירתתי כאיש מילואים בתפקיד קצין קישור במסגרת הוועדה הצבאית המשותפת הישראלית-מצרית ופיקחתי, יחד עם קצין קישור מצרי, על גיזרה בקו אלעריש-ראס מוחמד, שחצה אז את סיני באלכסון והפריד בין שני הצבאות. המוצב שלנו היה בוואדי סעל, באזור ההר הגבוה בסיני. ביליתי שם תקופה ארוכה, והייתה לי הזדמנות להתארח בקביעות במנזר סנטה קתרינה ולהיות בו בן בית. בינואר 1980 ירדו באזור גשמים עזים, ובפסגות ההר הגבוה ירדו ערימות של שלג. בתחילת החודש (אני זוכר זאת היטב כי שם שמעתי על הירצחו של ג'והן לנון) הייתי במוצב שבראש ג'בל קתרינה ("הג'בל") והחלטתי לנסוע במהירות למנזר לפני שהדרך תיחסם ולהזהיר את ידידי האב אוונגלוס כי מים רבים עומדים לרדת מהר משה ולפגוע במנזר ובאוצרותיו וכי כדאי לו לנקוט פעולה דחופה, גם בעזרתנו אם יהיה צורך בכך. מצאתי את אוונגלוס הזקן, שחי בסנטה 60 שנה ברציפות, יושב בספרייה ומעיין בכרך עתיק של הווידויים של אוגוסטינוס הקדוש. כששמע את סיבת הגעתי, קם, התעטף היטב בגלימתו ואמר:
"בוא, אני רוצה להראות לך משהו".
במשך שעתיים ערך לי הזקן סיור מיוחד במנזר, בחצרות ובגנים שסביבו ובמעלה המדרגות המוליכות אל ראש ההר, והראה לי מרזבי אבן גדולים, תעלות חצובות לניקוז מים וניקבּות מדופנות בקירות הסלע האדומים. כל אלה יחד היוו מערכת עצומה וחזקה לניקוז כמויות מים אדירות מהר משה כולו.
"מתי הספקתם לבנות את הדבר הזה?" שאלתי מופתע.
"התחלנו לפני שש מאות שנה ואנחנו מתחזקים ומשפרים את זה כל הזמן".
בשעה שבכל המוצבים ובכל מאהלי הבדואים באזור התחוללה התרוצצות שלג עצבנית, היה הנזיר הזקן רגוע לחלוטין. מרזבי האבן שלו היו יכולים להכיל אפילו את מי המבול של נוח.
"אבל האב אוונגלוס", התעקשתי, "האם היה כדאי לכם להשקיע עבודה ענקית כזאת רק בשביל שיטפון בסדר גודל שרואים פעם במאה שנה?".
"המנזר הזה הוא הבית שלנו והוא צריך להיות מוכן לכל אפשרות", השיב הזקן בשלווה. "בית זה מקום שבו אתה מרגיש בטוח. יירדו מן ההר כמה מים שיירדו - אנחנו לא צריכים לעשות שום הכנות מיוחדות. ועכשיו בוא נלך לשתות תה עם מרווה משולשת מהגינה שלנו ותספר לי מה שלום דוד פלוסר היקר שלי בירושלים".
אוונגלוס מת בגיל 98 במנזר בהר אתוס ביוון. כך נודע לי מעמיתו שהגיע למנזר המצלבה בירושלים, אחרי שהמנזר עבר מן הגרוזינים לידי היוונים אורתודוכסים. השבוע, בעקבות שיחה עם חבר שסיפר לי כי נסע חמש שעות מחיפה לתל אביב בגלל הגשם ולא הגיע לפגישה חשובה, נזכרתי בסנטה קתרינה ובמרזבי האבן שלה. נחל האיילון, הוא וואדי מוסררה, היה בעיה לרמת-גן היושבת על גדתו המזרחית מאז ייסודה ועד היום. כילד, זכורני ביקור ערב אצל חבר בשיכון עובדי עלית (כיום ליד גשר ההלכה בצידו המזרחי) כאשר המוסררה עלתה על גדותיה, ואנשים עמדו והאירו את המים בפנסים לראות אם ייאלצו בקרוב לברוח מבתיהם.
מאז אותם ימים הושקע הרבה כסף באיילון, וראשי הקהל בגוש דן הכריזו, ברוח תעלת בלאומילך, כי המוסררה בויתה ואולפה והפכה עורק תחבורה ראשי במדינת ישראל. וזה באמת נכון, חוץ מאשר בימות החורף שבהם יורד גשם. שום הוריקן "סנדי" לא פגע השבוע בתל אביב, שום מונסון, שום אסון טבע. זה היה בסך-הכל גשם. אומנם שוטף, נוזלי, רטוב, חורפי, אך עדיין לא יותר מגשם. ומיד עלתה שוב המוסררה הזקנה, כדרכה זה מאות בשנים, והציפה את סביבתה. אלא שהפעם כבר לא נראו בה הג'מוסים של פלאחי שייח' מוניס וג'מוסין. היה גשום ותנועת הרכבות נעצרה, תנועת המכוניות פסקה, הכל עמד, המשטרה הפצירה בישראלים לא להגיע לתל אביב, פקידי עירייה ביקשו מכל מי שאין לו מה לעשות שלא יעשה זאת בתחום שיפוטם והאשימו את הממשלה במחדל ובעבודה של טלאי על גבי טלאי. רק שר התשתיות והמים שלנו ו
שר התחבורה שלנו נעלמו להם, צללו אל מתחת לרדאר, ולא עשו אפילו פעולה סמלית כלשהי. זאת בניגוד לרפול הזכור לטוב, שבהתרחש מקרים דומים, בהיותו חבר ממשלה, היה נועל זוג מגפיים, אוחז טורייה ביד ויוצא לשטח. הוא, לפחות, היה "עסוק בעשייה", ואילו עושה רושם שהם עסוקים רק בסידור העניבה ובבחירת אפטר שייב.
