לנשיא
שמעון פרס יש הברקות בלתי רגילות. במשפטים קצרים הוא מצליח לתת ביטוי לרעיונות עמוקים להפליא ובטוחני שיום יבוא ואוצר הציטטות של פרס יהיה רב מכר בינלאומי, נר תמיד לפוליטיקאים, לחידונאי טריוויה ולעיתונאים.
בראיון שנתן הנשיא לעיתונאי הישראלי רונן ברגמן ושפורסם בשבוע שעבר במגזין היוקרתי של ה"ניו-יורק טיימס", אומר פרס: "הרעיון שההיסטוריה היא סוס שאפשר לאחוז בו בזנבו הוא רעיון מטופש". נכון מאוד, אני מכיר אנשים מאוד חשובים שכבר עשרות בשנים מחזיקים בזנבו של אותו הסוס, הסוס כבר מת מזמן והם נותרו עם הזנב ומנענעים אותו ללא הרף, בייחוד בימי בחירות.
גם על העמדה שעל ישראל לנקוט אל מול האביב הערבי הייתה לו תשובה מעניינת: "למה יש השפעה גדולה יותר - לאוקיינוס על האי שבתוכו, או לאי על האוקיינוס?" במלוא הצניעות הודה הנשיא שגם לו וגם למראיין לא הייתה השפעה על התהליכים הדרמטיים במצרים ובמדינות ערב האחרות. לשאלה בדבר היותו מוקף בנשים בכל תפקידיו השיב כי "נשים נולדות אימהות וכל גבר מת תינוק". שפתיים יישק.
הנשיא פרס הודה כי היה עליו לחץ גדול מאוד להתמודד מול
בנימין נתניהו בבחירות, והוא לא היה מוכן להסביר מדוע סירב. לדבריו, היו לו שיחות ארוכות מאוד עם אבו מאזן, כולל השגת כמה הסכמות. הוא לא היה מוכן להבהיר מדוע לא היה אפשר לממש את ההסכמות. בעיקר התרשמתי מנימת הגעגוע של פרס ל
יאסר ערפאת, שותפו לפרס נובל לשלום. לדעת פרס, עם יאסר ערפאת היה קל יותר להתקדם לשלום. גם אם אני נוטה להאמין לפרס, בטוחני שאף אחד אחר לא מאמין, כולל לא למשמע אוזניו.
למעורבות עמוקה כל כך של נשיא המדינה במערכת בחירות אין דוגמה בהיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל. בגלוי ובסתר, בפגישות פומביות וחשאיות, הנשיא פרס מנסה לסייע למפלגות השמאל והמרכז שהיה חבר בכמה מהן, ולהפיל את שלטון הליכוד. התקשורת הישראלית, וכעת גם הזרה, משמשות עבורו כר נרחב להבעת דעות הסותרות את עמדותיה היסודיות של ממשלת ישראל.
אפשר להבין את תחושתו הקשה של הנשיא פרס. במשך עשרות שנים הוא הזין את אזרחי ישראל בחזונות שווא אופטימיים על אודות השלום הנכסף שעומד בשער ובכל רגע פורץ לתוך חיינו. שלום שגבה מחיר חיי אדם גבוה יותר מכמה ממלחמות ישראל. בעבר היו רבים שהאמינו לו שיש מזרח תיכון חדש. על חלומות השלום הוא קיבל פרס נובל. עתה, כשאזרחי ישראל כבר הפנימו והתרחקו מחזונות ההבל של השלום הקרוב, מנסה הנשיא לשקם את הכבוד האבוד של השלום ושלו עצמו.
למוסד הנשיאות יש חשיבות גדולה במדינה רב-תרבותית שבה שסעים חברתיים ניכרים. זהו מוסד שיכול להכיל בתוכו סוג של הסכמה חברתית. אולם כאשר נשיא נכנס לתוך המערכת הפוליטית, הוא פוגע בעצמו ובמוסד הנשיאות הפגוע ממילא. אם זהו הכיוון העתידי של מוסד הנשיאות, כדאי אולי לבטל אותו ולחסוך כסף רב.
